קרא אותי

על אודות הרב פנחס מגניוושוב איני יודע הרבה; מוכרים לי שניים-שלושה סיפורים עליו ותו לא. ככל הנראה היה קרוב למגיד מקוז'ניץ ולרבי אלימלך מליז'נסק. על סיפור זה אני כותב באמצע חגיגת שבוע הספר העברי, שלפני שנים הייתה מרגשת אותי, אך בשנים האחרונות הידרדרה לנקודת שפל שלא תיארתי לעצמי שנגיע אליה. הספר נעשה למוצר צרכנות וצרחנות, מין סחורה הנמכרת בדרך גסה וחומרנית, דוגמת מגוון המבצעים שאליהם נחשפנו בשנים האחרונות, מבצעים שדרכם ניסו סוחרי הספרים ובעלי הוצאות הספרים הגדולות, ואף הצליחו, לחנך אותנו לקנות ספרים רק בזכות המבצעים. הספר נעשה למוצר שקונים כי זה משתלם, ולא מפני שאנו נכספים אליו. לצערי, חנויות הספרים היחידות שבהן אני מרגיש שעדיין מדובר בחפץ שיש בו מן הקדושה, ההתרגשות והחגיגיות, הן חנויות ספרי הקודש בשכונת מאה שערים בירושלים. אמנם גם בהן אפשר להבחין בהתמסחרות הולכת וגוברת, ובכל זאת, הן עדיין גן עדן לאוהבי ספרים ולמוקיריהם. אפשר היה להמשיך ולייחד את הרשימה כולה למצבו העגום של הספר העברי ולקונן עליו ועל מצבו של עם הספר, אבל אני מוצא שעדיף ויאה יותר לשמוח בשבוע הספר עם הסיפור החסידי היפה הזה על אודות רבי פנחס, המשתוקק לספר תנא דרבי אליהו עם פירוש זיקוקי דנורא של המקובל מפראג רבי שמואל הידא, שכתב אותו בסוף המאה השש עשרה.
סוחר ספרים נע ונד מציע את הספר הזה לרבי פנחס בדרך של הפצה מיושנת, חביבה ואינטימית, שבה הספר הולך אל הקורא ולא הקורא אל הספר – כמו לומר שהספר ראוי להיות מעוניין בקורא לא פחות משהקורא ראוי להיות מעוניין בו. "תנא דרבי אליהו" הוא ספר מיוחד בהיותו מיוחס לאליהו הנביא, שספק גדול אם הוא אכן חיברו. במסורת היהודית ספרים חשובים רבים (במיוחד ספרים העוסקים בתורת הסוד) מיוחסים לדמויות קאנוניות ככאלו שחיברו אותם. דוגמה מובהקת לכך הוא ספר הזוהר, שמחברו המסורתי והבדוי הוא רבי שמעון בר יוחאי. מיהו מחברו האמיתי של תנא דרבי אליהו – איני יודע, אבל על פי המסורת, מדובר באליהו הנביא. בסיפור שלפנינו זו הנחת היסוד: אליהו הנביא חיברו. מסקנות מחקריות, מדויקות ככל שיהיו, אינן מעסיקות את סיפורנו, שבעבורו הספר ומחברו הם מיתולוגיה של תרבות.
אליהו הנביא עלה כידוע בסערה השמימה. למעשה, נשמתו עלתה, אך נדמה שגופו נשאר עמנו בעולם ומחליף הכי הרבה תחפושות במסורת העממית היהודית. הופעתו המיוחלת בלתי צפויה, ופעמים רבות היא נגלית כשהיא אנונימית. אליהו הנביא נמצא, אך לא מזהים אותו, או שמזהים אותו רק לאחר שעזב. הסיפור החסידי אוהב להשתמש בדמותו המחופשת של אליהו הנביא, שנעה ונדה, חוזרת ונעלמת. דמותו מופיעה בסיפורים חסידיים רבים ואפשר למוצאה אפילו בדמות פריץ פולני רוכב על סוס.
בסיפורנו מופיע אליהו הנביא, אולי בפעם הראשונה, לפחות לפי הכרתי, גם למען עצמו. זהו אליהו מרגש, שחפץ שרבי פנחס יקרא את ספרו. סיטואציה נפלאה זו מתארת את השתוקקותו של המחבר לקורא. צדיקים במותם נקראים לא רק חיים אלא גם יוצרים – הנה הם עוסקים גם לאחר מותם בחיפוש קורא אמיתי.
ארבעה שותפים נכנסים לתחומו של סיפור זה: אליהו הנביא המתחפש לסוחר ספרים, ר' שמואל הידא בפירושו החשוב לספרו של אליהו (למרות שאינו שותף פעיל בעלילה, נדמה שרוחו מרחפת בסיפור כיאה למקובל מפראג של סוף המאה השש עשרה), ר' פנחס, שאליהו נגלה אליו בלא ידיעתו, והמגיד מקוז'ניץ היודע מלכתחילה על המפגש בין ר' פנחס ואליהו הנביא. המגיד, שככל הנראה נכסף גם הוא לספרו של אליהו הנביא, זוכה בו לבסוף, כשרבי פנחס, שבילה שבת שלמה עם יצירתם של אליהו הנביא ורבי שמואל הידא, מוותר עליו למענו. והוא עושה זאת בדרך נדיבה ומשוחררת, כשהוא מעניק למגיד את המתנה האישית והניסית שקיבל מידיו של אליהו הנביא.