על קרקע המציאות

אגדה חסידית קסומה מ"שמחת ישראל" (ישראל ברגר, 1910) המביא "מאמרי שמחה כולל שיחות קדושים המצריכים לימוד, שיצאו מפי אותו צדיק, מלאים זיו ומפיקים נוגה, לנפש יפה", הלא הוא שמחה בונים מפְּשיסחָה.
תחילתה של האגדה בפנייה של חסיד אל רבו, מדוע לא זכה לראות, כמובטח, את אליהו הנביא, אף שצם והתענה. לא רב כשמחה בונם יחמיץ הזדמנות לענות במשל בדמות מעשייה (מעשה שהיה אבל לא בדיוק…) כלומר, אגדה חסידית.
ההתחלה מתרחשת על קרקע המציאות: הבעש"ט יוצא לדרך רחוקה ושוכר לשם כך עגלה וסוסים. סיפור פשוט. אבל מיד ממריאה האגדה בעזרת כוחותיו הפלאיים של הבעש"ט, לקפיצת דרך. זו גם קפיצת דרך מהמציאות הגשמית והמייאשת של העיירה אל עולמות עליונים. עם הסוסים – שהם בעלי חיים, שכמו החסיד המצוי, עובדים קשה וחיים חיים פשוטים אבל חבוי בהם משהו אצילי ונשגב – גם אנו פורחים ממקום למקום ומעיר לעיר ללא צורך בהפסקות. כמונו גם הסוסים משתאים ואפילו חושבים שהם כבר אינם סוסים אלא בני אדם. כשמעשה הנסים נמשך, ברור לסוסים שאינם אלא מלאכים ממש, שאינם זקוקים לא לאכילה ולא לשתייה.
אפשר היה לסיים כאן, אבל שומה על הרב לענות ישירות לחסיד שפנה אליו ולהנחית את כולנו על קרקע המציאות. וכך תוקעים הסוסים את ראשיהם באבוס כסוסים גמורים. ואנחנו אתם וכמותם. אבל לעולם ננצור בלבנו גם את ההמראה על כנפי האגדה החסידית אל עולם החלום, וכך גם את מוסר ההשכל האמוני.