על יודים, יהודים וידידים

חכמים ייחסו עוצמה רבה למילים העבריות שבהן נברא העולם. מאחר שאבני הבניין של המילים הן האותיות, הרי גם להן יש כוח משלהן. מה שמיוחד בסיפור הזה הוא שמדרש האותיות של ר' נפתלי מתקשר לסוגיה מוסרית-חברתית. הוא מנסה לברוא תודעה יהודית חברתית שתהיה יסוד לחברה איתנה, מלוכדת ושוויונית.
לא בכדי פותח ר' נפתלי בסיפור ילדות. כאשר היה ילד התקשה לקרוא את הכתובים, והיה עליו לקבל את מרות המלמד שגער בו. משעה שבגר ופיתח חשיבה עצמאית החל לראות בכתובים מה שהמורה כנראה לא ראה, שכן מדרש מצריך מחשבה חופשית ויצירתית, ומחשבה כזאת קשה למצוא במסגרות נוקשות.
לעתים, הרצון לשמור על קדושת השם על ידי יצירת שמות חלופיים כאלה ואחרים משיג את המטרה ההפוכה ויוצר בלבול. כבר ראיתי מבוגרים ואף מלומדים בני ימינו שאינם יודעים כיצד לקרוא את שני שמות השם בגרסאותיהן השונות. מדוע זה קורה? מפני שחלקים גדולים מהציבור התרחקו ממקורות ישראל. אם הקב"ה מסכים שישחקו את שמו המפורש כדי להשכין שלום בין אישה לאיש (שבת, קטז ע"א), אני רוצה להאמין שהוא גם מסכים שיכתבו את שמו, כפי שהוא כתוב בתורה, לצרכים חינוכיים.
אך, כאמור, עיקר המדרש מכוון לתיקון החברה. כאשר שני היודים, המסמלים שני יהודים, נמצאים זה לצד זה קיימת ידידות ולכידות חברתית, וכך גדלים סיכויי ההישרדות של העם הקטן הזה. הרעיון של ר' נפתלי מזכיר את האמרה העממית: "אם לא תהיו תלויים זה בזה, תהיו תלויים זה לצד זה." אך כאשר אחד הצדדים מבקש לקנות עליונות על האחר, הרי הוא עלול להביא לחורבן חברתי. דוגמאות היסטוריות לכך יש למכביר. די אם נזכיר שלחורבן שני בתי המקדש קדם קלקול חברתי גדול בקרב היהודים באותה עת: "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ, כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ" (ירמיה ט, ג).
חז"ל היטיבו לתאר את הנטייה של יהודים להתנשא זה מעל זה במדרש נהדר, שננסח במילים שלנו: לגפן הפורייה, המסמלת את עם ישראל, אשכולות רבים. האשכולות הבוגרים, העסיסיים, הגדולים והכבדים נמוכים מאוד, ואילו אשכולות הבוסר, הירוקים והצעירים מתנשאים מעליהם (לפי ויקרא רבה לו, ב). עתה יכול כל אחד מאתנו לבחור איזה מין אשכול הוא רוצה להיות.