על חבל דק

הסיפור הקצר "מהי הדרך" עוסק באי-ידיעה. העלילה שלו – הן בסיפור המסגרת והן בסיפור הפנימי – מצביעה על כך שמי שאינו יודע הוא זה שהיה צריך לדעת. הרב שאמון על הכשרת תלמידיו עונה "מניין שאדע" על שאלה שבאופן עמוק מתארת את ייעודו; ואחד החברים, שמשלים את המשימה שמצילה את חייו, עונה "אינני יודע" – ממש בסמיכות לרגעים שבהם הידע שלו התממש.
מהי המשמעות של "לא לדעת"? אי-הידיעה היא מצב קיומי. אנו יודעים פרטים קטנים: איזה יום היום, מה צריך לעשות כשהראש כואב, או איך לחתוך סלט. אבל הידע הגדול נמנע מאתנו. הוא נמנע כצו אלוהי, מבחינת "לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם" (שמות לג, כ), אך גם כצו הסמכות הגדולה והעלומה של המשמעות האנושית: חיינו נערכים לקראת המוות, אך במוות קשה לתת סימנים. ואם כך – מה משמעות המסע אליו?
אנו נוקטים תחבולות מתחבולות שונות כדי להסתיר את אי-הידיעה: מתחזים ומצווים, מרעימים ושותקים, פוסקים ומתגרים. אין בנו אשם: הסמכות נתונה בידי מי שיודע דבר-מה נחוץ יותר מאחרים או מעמיד פנים שכך. לפיכך התרבות הממסדית – של הדת והמדע, האקדמיה והפילוסופיה, הפוליטיקה והאמנות – נערכת על סִפּוֹ של הידע ונותנת סימנים במי שמצהיר בפני העולם שהידע מצוי ברשותו, בדרך כלל רק ברשותו, וברשות מי שמסכים אתו.
בסיפור הקטן הזה נחגגת אפשרות אי-הידיעה כדרך שאינה רק אמונית או חברתית, אלא כאמצעי לשמר את תודעת החיים. הוא מציג סביבה אופטימית, רוויה בטוב: הגיבורים הם "רֵעים אהובים", וגם המלך מחבבם. ואולם לתוך האופטימיות הזאת חודר כוח בלתי מוסר, גזירת גורל נטולת סיבה: ציווי המוות.
כיצד אפשר לתת משמעות למוות, כלומר – להיחלץ מהכוח המאיים והמסתורי שלו, אל החיים עצמם? הפתרון של הסיפור נטוע ביציבות המשמעות המתנודדת של אי-הידיעה. אי-הידיעה משמעה הליכה על חבל דק: בכל פעם שמורגשת משיכה לצד אחד, אנו עלולים ליפול. לפיכך, רק תנועת הנגד יכולה לייצר את האפשרות להמשיך, ולא ליפול.
אין הכוונה לתנועה מאזנת ומאוזנת של לא-כלום, כלומר הסבת עין עצלה מדעה או ממחשבה; שהרי הגיבור חוצה את הנהר ונותן משמעות מחודשת לחייו. לא האיזון הוא בעל משמעות, אלא התנודה: בכל פעם שמצטיירת ידיעה כלשהי, מוחלטת וסמכותית, יש לבגוד בה, משום שהדבקות בה עלולה להיות מסוכנת והרסנית. לאורך ההיסטוריה האנושית ועד ימינו עשו בני אדם עוול בחסותה של "ידיעה" גדולה ומסנוורת, הרמטית ומוחלטת, שאין בה מתום ואין בה ספק.
בכל פעם שמופיע הקסם המפתה של בעלות על ידיעה, יש להבחין בסכנה ולנטות לכיוון המנוגד – בדחיפות, ולו במשורה או לרגע. התנועה הזו אינה רק מהות מסורת הלימוד והחוכמה היהודית; היא גם ציווי אתי. היא מכוונת את תהליך יצירת המשמעות, משום שהיא לא חותמת אותו.
"מהי הדרך?" שואלים התלמידים, והרב מעניק להם במתנה תשובה אחת ואינספור תשובות: "מניין שאדע?".