עיוורון ביתי?

היחס בין הרב לבין המשרתת מוצג כאן כיחס בין אמירה לידיעה. בין אמונה של עם הארץ לבין אמונת צדיקים. תשובתו של רבי לוי יצחק ("היא אומרת אבל אני יודע") מקוממת אותי. האם בשל קנטורו של חותנו ראוי לו לזלזל באמונתה של המשרתת? והרי חידושה של החסידות הוא דווקא בהחייאת הרגש הדתי הטבעי, הספונטני.
הסיפור מציג תמונת רב ומשרתת, תמונה יומיומית, שבדרך כלל אינה זוכה לתשומת לב. המשרתת אמונה על ה"עמל" – על עבודות הבית השגרתיות של בישול, כיבוד הרצפה, שטיפת הכלים וחוזר חלילה – עבודה שאין בה התקדמות. זהו עמל שהוא היפוכו של העמל בתורה, עמלם של המשוחררים מעבודות הבית, שיש בו יצירה וערך רוחני. בקריאת הסיפור מהדהד בי סיפור תלמודי אחר, המתאר את תפקידה הדרמטי של אמתו של רבי יהודה הנשיא, "רבי", ברגעיו האחרונים טרם מותו:
ההוא יומא דנח נפשיה דרבי גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי ואמרי: כל מאן דאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב.
סליקא אמתיה דרבי לאיגרא (=אותו היום שבו נחה נפשו של רבי גזרו חכמים תענית וביקשו רחמים ואמרו: כל מי שיאמר "מת רבי" יידקר בחרב. עלתה אמתו של רבי לגג) אמרה: עליונים מבקשין את רבי והתחתונים מבקשין את רבי. יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים.
כיון דחזאי כמה זימני דעייל לבית הכיסא וחלץ תפילין ומנח להו וקמצטער (=כיוון שראתה כמה פעמים שנכנס לבית הכיסא והוריד את התפילין והניח אותם והיה סובל), אמרה: יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים.
ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי (=ולא היו מפסיקים החכמים מלבקש רחמים).
שקלה כוזא שדייא מאיגרא לארעא. אישתיקו מרחמי ונח נפשיה דרבי (=נטלה כד והשליכה אותו מן הגג לארץ. שתקו מלבקש רחמים ונחה נפשו של רבי, כלומר – מת) (תלמוד בבלי, כתובות, דף קד עמוד א).
הסיפור התלמודי מעמת את אמתו של רבי – זו שמצויה בביתו, ומתוך הסיפור ניכר כי היא אוהבת ומכבדת את אדון הבית מאוד – עם רבנן הגוזרים תענית ומתפללים שהנשיא לא ימות. הם אף מאיימים על מי שיעז לומר כי הנשיא מת – שיידקר בחרב.
בראשית הסיפור מצטרפת האמה אל תפילת החכמים ואף מביעה את הרגע במטפורה: המלאכים מושכים את רבי למעלה – והמצוקים, הסלעים הגדולים, מושכים אותו למטה. אמרה: הלוואי ואנשי הארץ ינצחו את השמים.
ואז מתאר הסיפור את הרגע המכונן: האמה רואה את צערו של רבי, את כאביו האיומים מחולי המעיים, את הפעמים הרבות שהוא צריך להוריד את תפיליו, ללכת לבית הכיסא ולסבול נורא.
צערו של רבי משנה את עמדתה של המשרתת והיא עולה אל הגג ובידה כד יקר ערך. ובעוד החכמים מתפללים – משליכה את הכד לארץ, והוא מתנפץ בקול רעש גדול.
ניפוץ הכד גורם לחכמים לשתוק לרגע, ונחה נפשו של רבי.
רגע השקט, שבו נפסקה התפילה, מאפשר לרבי להגיע למנוחה נכונה.
המספר התלמודי בוחר דווקא באמתו של רבי, שכמו המשרתת בסיפורנו מופיעה בלי שם, לראות את מצבו האמיתי של רבי ולבחור במה שנכון לו ולא במה שנכון לציבור. היא משתמשת בכד, חפץ מתוך עבודתה היומיומית, כדי לבצע שינוי תאולוגי – לעמוד מול תפילת הציבור ולעצור אותה, לאפשר לאדונה להשתחרר מסבלו ולמות.
הסיפור התלמודי מזמין את החכמים לחשבון נפש: האם על רבי הם התפללו או על עצמם? האם אהבו את רבם כפי שאהבה אותו אמתו?
אני שבה אל סיפורנו בתמיהה. האם יכול להיות שרבי לוי יצחק מבֶּרדיטשוֹב, שהתפרסם כמי שנהג ללמד זכות על כל יהודי, החמיץ את המשרתת העומדת לפניו? מצד אחד, אפשר שדווקא מי שמשתמש בדמות האדם הפשוט כדי ליצור מהפכה רוחנית עלול להחמיץ את אותו אדם כשהוא עומד לפניו – בין שהייתה המשרתת בת ישראל ובין שלאו. ומצד אחר, אפשר שהביקורת שמתח חותנו, הרב מלברטוב, והחרם נגד החסידים שהדיח את רבי לוי יצחק ממשרתו בפינסק אחר כך, הם הגורמים להכרזה זו.
"היא אומרת אבל אני יודע" בפרשנות של חסד מכוון להבדל שבין הרגש הדתי הטבעי, התם, לבין "התמימות השנייה" שלה זוכים מתי מעט. אפשר שרבי לוי יצחק אומר לחותנו: בעולם לימוד התורה זכינו להיות מלומדים יותר מ"עם הארץ", אבל לא פעם איבדנו בתוך כך את האמונה התמה. דרכה של החסידות אינה לשוב אל הפשטות הראשונה של עם הארץ אלא לבנות על גבי מדרגת הלמדנות מדרגה נוספת של ידיעת האל שמעבר לאינטלקט – פשטות על גבי מורכבות.