עד גבול הסכנה

בסיפור "האינדיק" לוקח אותנו רבי נחמן הישר אל חדר הפסיכולוג. בדרך סיפורית מציג החכם את הכלי החשוב ביותר בטיפול הנפשי: יכולת ההזדהות עם המטופל, "לפגוש את המטופל במקום שבו הוא נמצא".
הזדהות היא היכולת "להיכנס לנעליו של הזולת". ונשאלת השאלה, אם דבר זה בכלל אפשרי. האם ייתכן שאדם יבין את זולתו הבנה אמיתית ועמוקה בדרך של "עד שבאת למקומו"?
שאלה זו העסיקה פילוסופים משחר ההגות האנושית, והיא שאלת יסוד בפסיכולוגיה המודרנית. היו שחשבו שאדם אינו יכול להבין את זולתו (סארטר), וברוח זו חייב מטפל לשאול את עצמו: "האם אוכל לעזור לניצול שואה מבלי שחוויתי שמץ ממה שמתגלם במספר המוטבע על זרועו?" העמדה המנוגדת תציג את השאלה: האם, לדוגמה, רק פליט מאריתריאה יכול להבין את מצוקתו של פליט מאריתריאה?
תשובתו של רבי נחמן מברסלב לסוגיה זו עולה בקנה אחד עם התובנות שהשיגה הפסיכולוגיה המודרנית וקשורות במונח "אמפתיה". אמפתיה היא היכולת להעניק לזולת חוויה אמיתית של שותפות בסבלו למרות שרק הוא, המטופל, מכיר את ביצת הסבל שהוא שרוי בתוכה. אולם כאן אנו נדרשים למושג "זהות יתר": פסיכולוג המזדהה יתר על המידה עם מצבו של המטופל יגלה במהרה שהוא מאבד את הקרקע המוצקה הנדרשת לו כדי שיוכל למשות את המטופל מן הביצה שהוא שוקע בתוכה. ולא זאת אף זאת: המטופל עצמו ירגיש שאינו מפיק תועלת מההזדהות היתירה של המטפל. כדי לפתח את כוחותיו וכישוריו זקוק המטופל, כמו הילד, למרחב פנוי לצמיחתו. אמפתיה היא מזיגה נכונה של יכולת הזדהות מצד אחד ושל חוש מידה ובוחַן מציאות מצד אחר; זו קרבה במידה נאותה – קרבה עד גבול הסכנה.
המשיכה של רבי נחמן אל גבולות הסכנה הייתה לעיקרון מנחה בחייו ובהנהגתו. באחרית ימיו החליט רבי נחמן לעקור לאומן. הוא עשה זאת עם קומץ מקורבים ותוך נטישת בני קהילתו. המניעים להתנהגות זו היו לחידה בעיני החסידים (ואף בעיני חוקרי חסידות ברסלב). באחת השיחות בסוגיה זו אומר רבי נחמן דברים המתקשרים היטב למוטיב הגבול שאנחנו עוסקים בו:
"ענה ואמר: הנה אנחנו עתה אצל הקצה והסוף של ישראל במקום שגבול ישראל כלה, כי לכל דבר יש קץ וסוף… היינו – שיש מקום ששם מסיים קדושת ישראל, ובזה המקום היו רחוקים מאד מהשם יתברך… ועל כן צריכין שמירה גדולה שלא נכשל חס ושלום…"[1] (חיי מוהר"ן קסח).
ניתן להבין שהדבר שמשך אותו לאומן היה החיים על הגבול – על גבול האמונה.[2] אנו רואים אפוא שגם בהנהגתו את חייו ואת בני עדתו, כמו החכם בסיפור האינדיק, הפעיל רבי נחמן את יכולת ההתקרבות ואת מידת הריחוק הנחוצים.
בספרו של הפסיכואנליטיקן רוברט לינדנר,[3] מתואר טיפול באדם שאיבד קשר עם המציאות ושקע בדימיונות על אודות טיסה לחלל הבין-כוכבי. לינדנר בחר שלא להתייצב נגד הזיותיו של המטופל אלא להצטרף אליהן. בכל מפגש היה דן בכובד ראש עם המטופל על "התגליות" האחרונות של המטופל בסיוריו בין הגלקסיות, והם היו מסכמים את תכניות המסע לגלקסיות נוספות בשבוע הקרוב. בשלב מסוים של הטיפול אמר לו המטופל: "תגיד, אתה לא מבין שכל זה מטורף לגמרי. הרי אין אלו אלא דימיונות שווא."
לינדנר, באינטואציה מעמיקה, הבין שבעולם שבונה לעצמו האדם הפסיכוטי יש מקום רק לאדם אחד, ומשנכנס לעולם זה אדם נוסף – יש סיכוי שהמטופל ייפלט ממנו וישוב לקרקע המציאות.
כך קרה כאשר החכם בסיפורנו, ללא עמדה שיפוטית, חדר לעולמו ההזוי של בן המלך עד כי הלה נפלט ויצא ממנו.
חקר הסיפור החסידי מגלה שהחסידים הטרימו את הפסיכולוגיה המודרנית בגילוי צפונות הנפש ומצוקותיה ואף בדרכי ריפויין.

_______________________________________

[1] באומן התגבשה באותה תקופה קבוצה של משכילים שפתיחותם לתרבות המערב הייתה לצנינים בעיני החסידים.
[2] יוסף וייס, חוקר חסידות ברסלב, טוען שהמשיכה אל הגבול מאפיינת את המיסטיקה בכלל ואת חסידות ברסלב במיוחד. מוטיב זה קרוי בפי חסידי ברסלב "שייכות והתקרבות". ראה: וייס, י., מחקרים בחסידות ברסלב, פרק 7.
[3] לינדנר, ר., השעה בת חמישים הדקות, הוצאת תולעת ספרים, 2007 (מהדורה ראשונה 1955).