עבודה זרה של לימוד תורה

לימוד תורה לשמה, על פי רבי ברוך מקוסוב, אמור לעלות השמימה - לחזור אל מקורו. אלא שהוא לא יכול לעשות זאת, כשהכול מחזיקים בו לעצמם ולתועלתם

רבי ברוך מקוסוב, מתלמידיו של המגיד ממזריטש הידוע גם בשם "המוכיח מקוסוב", מוכיח בסיפור זה שהכינוי שזכה לו ניתן לו בזכות ולא בחסד. רבי ברוך מזדמן לבית מדרש שיושביו מתוארים באירוניה עוקצנית חדה כתער, כלהקת המון בני תורה. מדוע יושבי בית המדרש זוכים לכינוי לגלגני זה, המשווה ללימודם אופי בידורי וליצני, ואפשר אף להרחיק לכת ולומר אפילו חייתי, כינוי המזכיר להקת זאבים או להקות אחרות של בעלי חיים? ברור שרבי ברוך לא מרוצה ממה שנגלה לעיניו בבית המדרש, והשימוש במילה "להקה" אינו נובע מטעות, כי מיד אחר כך באה המילה המון, ולא במשמעות החיובית שיש בביטוי "קול המון כקול שדי". רבי ברוך נכנס לבית מדרש שאין בו חבורה אלא עדר, והמילה "להקה" יוצרת אפקט אירוני, משום שבצליל שלה היא קרובה למילים דומות, אך נשגבות יותר, כמו "קהל", "קהילה" ו"מקהלה".
מה עלינו לצפות אם כן בהיכנסנו לבית מדרש זה שבו יושבים בחורים, המתוארים בהמשך כ"רכי שנים" ו"חרופי דעת"? הכינוי "רכי שנים" מדגיש את חוסר בגרותם ובשלותם, ו"חרופי דעת" מעלה על הדעת כמה עניינים: תלמידים שנמצאים בימי חורפם, דהיינו צעירים, שהם אינם חריפי דעת אלא מחרפי דעת ועבדי דעת, מלשון שפחה חרופה.
בבית המדרש שאליו נכנס רבי ברוך מתנהלת מעין מלחמה למען התורה. אפשר לשמוע את הדיבורים והוויכוחים, הכול שוקק חיים – אבל זו אינה מלחמת תורה, אין בה יראת שמים, והיא לא נלמדת לשם שמים. בית המדרש מלא התנצחות (מלשון רצון לנצח בוויכוח) והתפלפלות, חידוש לשם חידוש, מעין עבודה זרה של לימוד תורה, משום שהחידוש בלימוד שהוא כלי הופך למטרה. חידושי התורה והפלפולים החריפים נועדו לפאר ולרומם את בעליהם, ורבי ברוך, שבא מבית מדרשו של המגיד ממזריטש, מבחין בזה מיד, והלימוד בבית המדרש נשמע לו כדברי הבל. כיצד יגיב רבי ברוך על המצב המגוחך שאליו נקלע? הוא מחליט להגיב באירוניה ואומר ליושבי בית המדרש דבר אחד – ומתכוון להיפוכו. דבריו של רבי ברוך אכן נתפסים על ידי חברי הלהקה כפשוטם – ובעוד הם שבעי רצון מהמחמאה, הופך רבי ברוך את המשמעות ומסביר את הכוונה האמתית של דבריו.
רבי ברוך אינו מתכוון לא להתלוצץ ולא להעליב את יושבי בית המדרש הצעירים והנלהבים, נהפוך הוא: רצונו ללמדם מהי משמעות המילה "מלא" כשהיא מתייחסת אליהם, שכן אדם יכול להיות מלא בתורה ויחד עם זאת מלא גם בעצמו. אדם מלא בעצמו הוא אדם מלא אגו (מלא באני של עצמו). מה אם כן קורה לאדם כזה? הוא נעשה משועבד לידע שרכש ואוחז בו, והידע הופך לידע של כוח ושליטה ולא לידע של שחרור. זהו ידע שנאגר וממלא את האדם, ידע של חרופי דעת, של אלה שהם עבדים של דעתם. בית המדרש שבו הלומדים מלאים מעצמם הופך ממקום של רוחניות למקום של גשמיות, לכן הוא מתמלא בתורה גשמית כמו בחומר שנאגר ולא משתחרר. הלימוד שאינו לשם שמים כלוא ולא עולה. רבי ברוך אומר שלימוד תורה לשמה אמור לעלות השמימה, לחזור אל מקורו. לימוד תורה אינו קניין, התורה צריכה לשוב לשָם, לשמים, אבל איך תשוב אם הכול מחזיקים בה לעצמם ולתועלתם?
סיפור זה מזכיר לי מעשה דומה על הבעל שם טוב, שבו עבר פעם עם תלמידיו ליד בית כנסת ולא נכנס להתפלל בו, מפני שהיה מלא בתפילות שלא עלו לשמים, ומשום כך לא נותר בבית הכנסת מקום גם לתפילתו. המלאות, שהיא בדרך כלל מצב חיובי, עלולה להביא את בעליה לידי שביעות רצון, זחיחות דעת ואטימות. מלאות לשם מלאות היא התנפחות. מלאות רכושנית זו עולה על גדותיה ומולידה את האדם המנופח.