ניגון האימהות

בגיל שתים עשרה קיבלתי את הספר "אגדות מתנגנות", שכתב דוד הכהן ואייר יוסל ברגנר, ובאותה שנה שבה התחלתי לשמוע את הביטלס, קראתי אותו בלי סוף.
רק כעבור שנים, מקריאת כתביה של פרופ' רבקה ש"ץ ז"ל, התבהרה לי משמעות הניגון בתנועה החסידית. אבל כבר בילדות הרגשתי את מה מהדהדים הסיפורים האלה: את קולו של האדם העני, זעקת הכאב של האדם החלש, ובין השורות גם את מחאתן האילמת של הנשים.
ולכן לא מקרה הוא שהאגדה הראשונה שזכרתי היא "ניגון האימהות". יחיאל-משה, מסופר בה, היה "יהודי חלוש, צמוק ודל", שהרבי היה אומר עליו ש"לא זו בלבד שאין היצר הרע שולט בו אלא שהוא, היצר הרע, משתמט ובורח מפניו…" אדם שבקושי אכל כל השבוע, ומעולם לא נתפס לדבר-עבירה. רק אשתו, פסיה, "שלא כמוהו, גדולה היא, בעלת בשר, ומזכה אותו בבנים ובנות", היא ההוכחה שהוא בשר ודם.
וליחיאל-משה יש תשוקה: הוא רוצה להביא ניגון לעולם. אמנם בגלל הדלות והרעב והבושה, שמא תשוקתו מבטאת יהירות, הוא מחניק את היצר, אבל "הניגון הומה בקרבו, מתנגן בנשמתו, מתפרץ לעלות". האם יש תיאור אמין מזה ליצירה?
וכמו בסרט טורקי מעולה, בסצנה הבאה יחיאל-משה עוצר את הבכי לנוכח הבית הנקי, הנרות הדולקים והשולחן הערוך, כשכל מה שבצלחת היא פת קיבר יבשה. בפנים נפולות הוא מגיע לבית הכנסת, ושם מתנהלת בינו לבין הרבי שיחה קורעת-לב, שבסופה הוא פורץ בבכי, והרבי מנחם אותו.
על דברי הניחומים הוא מרחף הביתה, אל פסיה והילדים הרעבים, ומשחק אתם משחק מרהיב, שבקריאה עכשווית מזעזע אותי ממש: הם מדמיינים חלה ובשר ודגים ויין משומר ומטעמים, ולועסים אוויר. לבסוף קם יחיאל-משה ואומר: "לאחר שזכינו לסעודת שבת של מלכים, הבה ונכבד את שבת מלכתא בניגון מיוחד." והניגון מתפרץ, ויחיאל-משה רוקד, ואתו הילדים, אבל אבוי – פסיה משלבת ידיים עם הילדים והיא שרה ורוקדת. ויחיאל-משה זועק, והיא נחרדת, ועומדת כמשותקת, ובוכה בכי מר.
מקרה לא טהור קרה עם הניגון, רועד יחיאל-משה אצל הרבי, ומתחנן שפסיה שלו לא תיענש. והרבי מקשיב, ועיניו מתמלאות אור. "כלום לא ראית," הוא אומר, "כי בשעה שפסיה שלך נכנסה לריקוד, עמדו האימהות שרה, רבקה, רחל ולאה, מחאו כף ואמרו: רקדי פסיה, רקדי, אף אנו רוקדות אתך?"
עדיין, בכל פעם מחדש, אני בוכה למקרא המילים האלה. אבל לא מחמלה אלא מתערובת של התפעמות עם כעס והתקוממות. אני בוכה על דורות של נשים שנושאות על כתפיהן סבל ועוני ודלות ומשא כבד לא פחות של איסורים והגבלות. ואני משוכנעת, אין לי שום ספק, שגם עכשיו עומדות ארבע האימהות מסביב לנשים המושתקות בכוח, והן מוחאות להן כף, ואומרות להן: רקדו בנותינו האהובות. רקדו ושירו. השמיעו קול חזק.