סיפורי החסידים הם סוגה ספרותית חדשה ומקורית ביהדות, ולא בכדי מנסים לקשור את הופעת סוגה זו לסיפורי עמים, ובייחוד לסיפורי האחים גרים שיצאו לאור בראשית המאה התשע-עשרה. ככל הידוע, אין יסוד לטענה שסיפורי חסידים הועתקו מסיפורי עמים, אולם ההקבלות המרתקות בין מוטיבים סיפוריים בסיפורת החסידית, בסיפורי עמים ובמיתוסים קדומים מצביעות על כך שסיפורי העמים יורדים אל מעמקי נפש האדם ודולים משם חכמת חיים אוניברסלית. סיפורי העמים מקורם במעמקים המשותפים לחוויה האנושית. על יסוד תפיסה זו אפשר להבין את הסיפור שלפנינו בכלים שמעמידים לרשותנו חקר הספרות הקדומה והפסיכולוגיה המודרנית.
הסיפור שלפנינו, כסיפורים רבים, יסודו במבנה הטרגדיה היוונית: אדם עושה טעות ומשלם עליה מחיר. האדם בקוצר הבנתו מפר חוק ונענש על כך, אולם בדיעבד מתברר שמאחורי הטעות קיים סדר נסתר. בעצם לא יכול היה האדם שלא לטעות, והטעות לא נולדה במקרה – היא מגלמת סדר ומשמעות. דוגמה לכך אפשר לראות גם בסיפור "מעשה מאבדת בת מלך": דיבור שנזרק בטעות מפיו של המלך חולל את כל הסיפור שעניינו החיפוש המתמיד אחר בת המלך. אלמלא הטעות לא היה סיפור.
ואולם סיפורי העמים אינם טרגדיות. בעוד הטרגדיה עוסקת בכוחות שאינם בשליטת האדם – האלים, ולפיכך יש בה תפקיד חשוב לגורל, הרי בסיפורי העמים מרכז הכובד עובר אל הגיבור האנושי, שבידו לבחור גם בתוך עולם שרבים בו הכוחות החזקים ממנו. בעוד האלים מסמלים את הכוחות הראשוניים הרוחשים בעולם ובנפש האדם, הגיבור האנושי מגלם את כוחות ה"אני", את המודעות העצמית ואת הבחירה.
המוטיב של אדם המגורש מבית הוריו שכיח בספרות העולם, ודי אם נזכיר את הנזל וגרטל שמסולקים מביתם, את כיפה אדומה שאיבדה את השביל המחבר בין אמהּ לסבתהּ ואת שלל הגיבורים היתומים שגדלו בלי אב ואם. גם מוטיב הריב עם האב שכיח בסיפורי העם: אדיפוס ההורג את לאיוס, כרונוס ואורנוס הנלחמים זה בזה, מרדוך ההורג את תיאמת ועוד ועוד.
מה מלמדים אותנו מוטיבים אלו באגדות? נראה לי שהלימוד המתבקש רחוק מאוד מן הפרשנות שזכה לה סיפורנו על ידי מפרשים רבים – "על האדם לזכור שעליו להתפלל לשוב אל אביו המלך".
תכלית האגדות היא ללוות את הגיבור בדרכו הייחודית והאישית – על אף המכשולים והסבל. לא להיכנע ל"אינרציה" שמחזירה אותנו אל "בית ההורים", אל התודעה הישנה, אלא לפלס לעצמנו את דרכנו שלנו. ואין סמל יפה יותר למהלך זה מן הסמל שמופיע בסיפור שלפנינו: הנער מבקש שאביו ישלח לו "לפחות בגד ללבוש ונעליים לרגליי". אלו הם סמלי המסע. אלו הם "התרמיל והמקל" שנושא עמו הגיבור בעוזבו את בית אביו. לא את הורינו עלינו לקחת עמנו בצאתנו למסע אלא את סמליהם המופנמים בתוך נפשנו: התרמיל מאימא והמקל מאבא. דמויותיהם המוטבעות בנפשנו ילוו אותנו במסענו.
בכך מעלה הסיפור החסידי תובנה עמוקה וייחודית שראשיתה בתורת הקבלה, אשר הפכה את הדרך והמסע למוטיב מרכזי, גם כאשר יש במסע זה קריאת תיגר על הסדר הישן. הפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו) שימש למקובלים צידוק לחדשנות ומקוריות. את החכמה אין גיבורי ספר הזוהר לומדים בבית המדרש אלא מפי זקן ונער שהם "מפורשי המדבר" (פירוש הזוהר לפרשת תצווה). חַמָּר (אדם הנוהג בחמור) זקן שפוגשים ר' יוסי ור' חייא בפרשת משפטים בזוהר – הוא שמלמד אותם את הסדר העמוק של העולם.
למקרה "הטרגי" שבסיפורנו יש משמעות עמוקה: כמו בסיפורי עם רבים, המגורש הוא הנבחר, מי שנועד לעזוב את בית אביו על אוצרותיו ומנעמיו ולמצוא בכוחות עצמו את דרכו שלו. במובן זה, המגורש קרוב לאלוהים, הוא המלווה את השכינה בנדודיה.