מן החיצוני פנימה

הסיפור הנשכח בנוי כסיפור בתוך סיפור. הסיפור החיצוני הוא על אודות יעקב, משרת הבעש"ט שמורו הורה לו לספר עליו לאחר מותו. הסיפור מגולל את קורותיו עד שהוא מגיע אל הגביר באיטליה, ואת מה שקורה לו אצל הגביר. בסיפור הפנימי הגיבור הוא הבישוף ששב לעמו, הופך לגביר יהודי ומוצא לבסוף את תיקונו כאשר ר' יעקב מספר לו את סיפורו. בנקודה זו מתלכדים הסיפור הפנימי והחיצוני, ושני הגיבורים מוצאים את תיקונם.
הסיפור פותח עם השליחות שאליה נשלח ר' יעקב בידי הבעש"ט ומתאר את ר' יעקב כמקבל אותה בלב כבד: "נצטער ר' יעקב ואמר: מה תכליתי, להיות נע ונד ולספר מעשיות?" למרות זאת הוא משלים עמה ואף מצליח להתפרנס ממנה ברווח.
לאחר זמן שומע ר' יעקב על הגביר באיטליה הנותן ממון רב בעד כל מעשה מהבעש"ט. הוא מתכנן לנסוע אליו ולספר לו את כל המעשיות שאין מי שמכיר אותן טוב ממנו. כך יוכל להרוויח סכום כסף שיאפשר לו מנוחה מהנדודים ומסיפור המעשיות. ר' יעקב עושה הכנות מרובות, ולאחר דרך ארוכה הוא מגיע לחצרו של הגביר.
במוקד חלקו השלישי של הסיפור ניצבת שכחתו של ר' יעקב את כל הסיפורים שהכיר ותהליכי השבר והתשובה העוברים עליו. בסופו של דבר נזכר ר' יעקב בסיפור אחד ומספר אותו לגביר – הסיפור על הבישוף שונא ישראל ופעולתו של הבעש"ט למנוע ממנו לבצע את זממו – ולהשיבו בתשובה.
בסוף הסיפור הגביר מתגלה לפני ר' יעקב כאותו בישוף, ומספר לו את המשך הסיפור ואת סופו, שבעצם התרחש עתה, כאשר שמע הבישוף את הסיפור מפיו של ר' יעקב.
שני גיבורי הסיפור עוברים אם כן תהליכים של שינוי וחזרה בתשובה, ובסופו של דבר באים לידי תיקונם באותה פעולה עצמה של סיפור המעשה. תהליכי התשובה של שניהם מתוארים בעוצמה רבה ובאופן דומה: הגביר מתאר את חזרתו בתשובה בהיותו בישוף במילים: "נהפכתי לאיש אחר… ונעשיתי בעל תשובה גמור…" כאשר ר' יעקב שוכח את הסיפורים, הוא מתואר "כאילו נולד באותו היום", ותשובתו מתוארת כך: "בכה ר' יעקב כל הלילה… קיבל הכול באהבה והתפלל לה'… והיה מלא בייסורים והיה מתפלל כל יום השבת לה'."
מה הסיפור של הבישוף? הוא מתואר כנע בין שני קצוות: מצד אחד – יהדותו ואבותיו הקדושים, ומצד אחר – "עסקי הקליפות". כבר מביטוי זה אנו יכולים לשמוע שהתנועה של הבישוף היא בין חוץ ("קליפות") לפנים ("אבותי הקדושים"), בין קליפות לשורש. מה שמושך את הבישוף להישאר ב"עסקי הקליפות" הוא ריבוי כבוד וכסף: "כי נתאסף המון רב… הרימו כל הפעמונים את קולם… ולא נתנני יצרי לעזוב את כל הכבוד הזה." אך בסופו של דבר מצליח הבעש"ט להעביר את הבישוף מן המעגל החיצוני אל הפנימי, להחזירו אל שורש אבותיו הקדושים ולעשותו לבעל תשובה גמור.
במוקד הסיפור על ר' יעקב עומד יחסו אל הסיפורים וסיפורם, ויחס זה גם הוא מורכב מהסתכלות חיצונית ופנימית. תחילה ר' יעקב לא מוצא בסיפור הסיפורים כל תכלית פנימית. נראה כי הוא רואה בהם סוג של בידור ופולקלור ומתנחם רק בעושר שיביאו לו: "אמר לו הבעש"ט: אל תצטער כי תתעשר מזה… וסיפר מעשיות של הבעש"ט ונתפרנס ברווח." הכסף והריבוי מצויים גם במוקד נסיעתו אל הגביר, שבה הוא מתכנן להרוויח "כמה מאות אדומים" על ידי ש"יספר לו מעשיות הרבה ממנו".
לעומת זאת, בסופו של התהליך יעקב מספר לגביר סיפור אחד בלבד, אך סיפור זה מחולל שינוי ותיקון. שכחתו ואיבודו את כל ריבוי מעשיותיו בבואו אל הגביר מכריחים אותו לעבור מן התפיסה החיצונית של הסיפור כפולקלור וכ"עסק" אל התפיסה הפנימית של הסיפור המחולל והמתקן. לשם כך צריך ר' יעקב להיות "כתינוק שנולד". גם הוא עובר אם כן ממעגל חיצוני, המונחה על ידי צדדיו החיצוניים של מעשה הסיפור, למקום הפנימי – שבו נמצא הסיפור האחד, זה שבכוחו לחולל תיקון.
התבוננות בעיצוב המקום בסיפור: כאשר הבעש"ט מושך את הבישוף מריבוי הקהל, הפעמונים והכסף אל עבר יהדותו ואבותיו הקדושים, הוא מושך אותו מן הבימה הגדולה שברחוב העיר אל חדר פנימי: "וילכו שניהם לחדר מיוחד ויסגרו הדלת בעדם." וגם אצל ר' יעקב, בבואו לספר את הסיפור המתקן, עוברת זירת ההתרחשות מביתו של הגביר ההומה אדם, אל חדרו הפרטי: "וישלח את משרתו להגיד לו כי נזכר מעשה יקר, וישלח הגביר ויביאהו לחדרו."
נוסף על כך גם זירת ההתרחשות המרכזית, חצרו של הגביר, מורכבת משני מעגלים. בחיצוני נמצא ההמון שנאסף בציפייה לבידור השבועי העומד להגיע לשיאו השבת עם ריבוי המעשיות שיספר משרתו של הבעש"ט. כאשר ציפייתם אינה נענית, הם מחרפים ומבזים את האורח. לעומתם, במעגל הפנימי, עומד ר' יעקב בתשובה עמוקה ופנימית – בוכה כל הלילה, מקבל את ייסוריו באהבה ומתפלל לה'.
הדמות הנוספת בסיפור הוא הבעש"ט, שהוא בסופו של דבר מי שמניע את המעבר של הגיבורים מן המעגל החיצוני פנימה. באמצעות עיניו הפקוחות והאמת הפנימית שלו הוא מצליח להשיב הן את הבישוף והן את ר' יעקב מן המעגל החיצוני והשקרי פנימה, למקום האמת.
התבנית של מעגל חיצוני ופנימי חוזרת אם כך לכל אורך הסיפור המצייר לנו בעצמה את כוחו של הבעש"ט כפועל מכוח האמת הפנימית וכמסמן לאחרים את הדרך אליה. הסיפור מציב במרכזו את פעולת הסיפור עצמה, ובכך מעביר אותנו מתפיסה חיצונית של הסיפור – כדבר השייך לתרבות פנאי או כפולקלור – אל תפיסתו של הסיפור כמעשה מכוּון, שתכליתו להגיע אל הלב ולחולל בו שינוי ותיקון.
צוואה זו, שהשאיר הבעש"ט למשרתו, מלמדת אותנו לא רק על רצונו להנחיל את תורתו ודרכו דרך הסיפורים, אלא שהוא צפה לרחוק וראה כי הן הסיפורים והן דרכו בכללה, דרך החסידות, יכולים להפוך למסורת ריקה או לפולקלור זול. על מנת לשמור עליהם יש ללמד קודם כול את האחראים על הנחלתם את כוחם הפנימי והמחולל.
את השאלה המעניינת, לשם מה היה צריך הבישוף לשמוע את סיפורו על מנת להגיע לגמר תיקונו, נשאיר כרגע פתוחה.