מחיצה כפולה

משל זה שסיפר הבעש"ט הוא לדעתי היפה והעמוק ביותר במשלי החומות והמחיצות שבנה המלך בינו לבין אוהבו, ויש לו נוסחים רבים בספרות החסידית. סיפור זה, שאינו אלא משל, מספר כדרכם של משלים מיסטיים על מסעה של הנשמה אל מקור מחצבתה האלוהי ועל ניסיון שיבתו של הבן האובד אל הבית שממנו גורש בעבר הרחוק, אל גן-עדן האבוד.
לספר משל משמעו לנוע בשני עולמות: עולם המציאות (מלך, בת מלך, אוהבו של המלך) והעולם הסימבולי שבו המלך הוא אלוהים, בת המלך היא התורה, ואוהבו של המלך הוא הנשמה החפצה להידבק באלוהים.
יציאתו של האדם במשל זה למסע הארוך והמייסר הינה פועל יוצא מקריאתו של המלך לבוא אליו, אך מה שמעורר תהיות הוא שמלך זה הקורא לאדם לבוא אליו מלווה את קריאתו בהערמת קשיים ומכשולים כה גדולים, עד שנדמה שמטרתו אינה אלא למנוע מהאדם להגיע אליו. מה אם כן קורה בפרדוקס זה? האם המלך חפץ ואינו חפץ שהאדם יבוא אליו, ומדוע הוא מסתתר מאחורי מחיצות כה רבות? מלך זה, אף על פי שהוא מאיר בכל העולמות, נמצא בעולמו ללא האדם שלהכרתו ואהבתו הוא כמה, שכן למי יראה את חכמתו וגדולתו אם לא למי שנברא בצלמו ובדמותו? לכן צפייתו של המלך לבואו של האדם במשל זה חשובה לא פחות מרצונו של האדם להגיע אליו.
החלטתו של המלך להסתתר ולהכביד את לבו נובעת מרצונו לפגוש את אוהבו האולטימטיבי, האחד המובחר, שאינו נרתע ואינו נשבר, אוהב שיהיה ראוי להימצא במחיצתו (וכאן המילה "מחיצה" אינה הסתר או גבול אלא הידבקות). וראוי לשים לב לקשר בין מחיצות המונעות, לבין הימצאות במחיצת המלך, שהיא תוצאת שבירת כל המחיצות.
אוהבו של המלך היוצא לדרך אינו הגיבור הקלאסי היוצא למסע כיבוש או לחימה, אלא הוא האוהב המאמין, שמצליח להתגבר על כל המכשולים בדרכו אל האלוהים, ואכן סופו שהוא מצליח, גם אם בדרכו הוא מגיע לנקודת שבירה שבה הוא קורא: "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי" (תהלים כב, ב), שהיא גם קריאתו של ישוע טרם שהוא מוסר את נפשו על הצלב. נקודת שבירה זו לא ממיתה אצל אוהבו של המלך את האמונה במציאותו, אך מולידה ספקות בנוגע לפעולתו. וכשעומד האוהב מול אהובו המלך הוא מבטא רגע של מחלוקת, כאשר הוא נופל על פניו, ממרר בבכי ומקשה את קושייתו על דרך פעולתו קשוחת הלב של המלך.
מרגש כל כך להיות נוכח ברגע של גאולה שיש בה גם סוג של כפירה או קושיה גדולה. רגע זה מסתיים כאשר המלך אומר לאוהבו להביט החוצה, ואולי גם אחורה, אל הזמן שעבר ואל הסבל שהיה. וכשמביט אוהבו של המלך החוצה, הוא אינו רואה את זיכרונותיו, דמיונותיו ואשליותיו, אלא את הגנים, הפרדסים והדברים המענגים שסובבים את המלך. ואותם שליחים של המלך הזכורים מהמסע כמחלקי שלל מפתים, הנה הם מנגנים בכלי נגינה, שהרי המוזיקה היא השלב הבא שמעבר למילים.
כשאני קורא את המשל הנהדר הזה, אני מבין שהיציאה לדרך היא היציאה לכאן, אל הפנימיות, ששכרה בא בהתגלות שאינה אלא הנדוניה שמביאה עמה בת המלך לאוהבו של המלך, בת המלך שאינה אלא משל, היא התורה.
אי אפשר לקרוא משל זה של הבעש"ט בלי להיזכר בכמה יצירות מופת חשובות שאחת מהן היא האודיסאה של הומרוס, אבל יותר מכל עולות בראשי שתי היצירות של פראנץ קפקא (שהיה מחובר מאוד לסיפור החסידי), "המשפט" ו"הטירה". בשתיהן יוצא הגיבור (שהוא אנטי גיבור) למסע מבהיל ומפרך אל מקום הימצאה של האמת. יוסף ק. – שלא כאוהב המלך במשל הבעש"ט – נכשל. הוא אינו מצליח להגיע למחוז החפץ ששם מקור החכמה. השם יוסף מעלה בזיכרוננו את יוסף בעל החלומות, והאות ק את האות הראשונה בשם משפחתו של קפקא, שמשלו של הבעש"ט הוא גם המשל עליו, על האדם המודרני שמסעו אינו יכול להסתיים בהגעה אל המקום המיוחל, למרות אמונתו שהמקום קיים. עלילת "המשפט" סופה בהוצאתו להורג מכמירת הלב של יוסף ק. ואילו עלילת "הטירה" סופה ייאוש וחוסר אונים של יוסף ק. הגיבור, האנטי גיבור, או אוהבו הטראגי של המלך.