מה זאת אהבה

כולנו מכירים את השורה המפורסמת משירו של חיים נחמן ביאליק: "אומרים אהבה יש בעולם מה זאת אהבה". סיפורים ושירים רבים נכתבו על האהבה שבין גבר לאישה, והסיפור שלפנינו מנסה גם הוא לענות על שאלת מהותה של האהבה. במילות הדובר בשירו הידוע של ביאליק ניכרת ספקנות גדולה באשר לעצם אמיתותה של האהבה, והספקנות מנוסחת בשאלתו: "מה זאת אהבה?" אומרים שהאהבה אכן נמצאת, אך האם היא אמיתית? האוהב הרומנטי, הנאיבי אך גם הספקן בשירו של ביאליק, מבקש מאהובתו להכניסו תחת כנפיה כמו היה ילדון, ועוד הוא מבקש ממנה – שתהיה לו גם אם ואחות. בקשותיו של המאוהב הביאליקאי מטרידות ומעלות שאלות על טיב היחסים שלהם הוא מצפה מאהובתו, ואני מרשה לעצמי לשאול: האם אישה נורמלית תהיה מעוניינת באהוב שדרישותיו ממנה הן מן הסוג הזה, והאם אהבה שכזאת יכולה להיות מאוזנת ופורה? האם היא ראויה להולדה ובניית משפחה?
פתחתי בשירו של ביאליק, אבל סיפור אהבתם של יעקב ורחל הוא זה הנמצא ברקע הסיפור שלפנינו, ותוכנו אינו דומה לגמרי למאוויים שבשיר הביאליקאי, למרות המהמורות והתסכולים שבסיפור האהבה בין יעקב לרחל. בפעם הראשונה שבה יעקב פוגש את רחל, על פי הבאר בבורחו מעשיו, הוא לא מצליח להתגבר על התרגשותו לאחר שנישק לה ופורץ בבכי. קשה לדמיין איש מעשה כמו עשיו אחיו נוהג כך. יעקב הוא איש תם יושב אוהלים, ומערכת היחסים בינו לבין רחל מתאפיינת בהתאהבות עקרה שאינה יכולה להתממש. יעקב מתגעגע לרחל שנים רבות, ולבסוף כשהוא זוכה בה היא אינה מצליחה ללדת לו בנים, שלא כאחותה לאה. מדוע? אולי מפני שבמהלך השנים נעשתה אהבת יעקב ורחל רומנטית וחולמנית מדי, מעין אהבה של התרפקות, המזכירה במקצת את שירו של ביאליק. ייתכן גם שבזמן הארוך של הציפייה הפכה אהבתם להיות במידה רבה אהבה אפלטונית ופסטורלית, אהבה מפרה מבחינה רוחנית אך נטולת ארציות, אהבה אידילית שאין בה מקום לפרי בטן. מה אם כן צריך לקרות כדי שייוולדו לזוג כזה ילדים? האם לא מתבקש שלחסד הגדול השורה בין בני הזוג יתלווה גם משהו ממידת הדין, כדי שייווצר סוג של איזון, וייווצרו יחסים יומיומיים של שגרה ובינוניות?
תחילת הסיפור שלפנינו הוא בציטוט הפסוק "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל", והמשכו – "וַיֹּאמֶר: הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן" (בראשית ל פסוק ב), כעסו של יעקב על רחל נובע מעקרותה ומתלונותיה. לראשונה נוצר ביניהם סכסוך וחיכוך, ופסוקים מספר לאחר מכן, בפסוק כ"ב, כתוב: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ." כמו בסיפור יעקב ורחל גם בסיפור שלפנינו הזוג מאוהב אך עקר, וההצעה, המוזרה כביכול, של רבי אלימלך לחסיד היא להגיע לפריון דרך ריב (מה שמזכיר את "פרו ורבו"), בבחינת אם תריבו תצליחו ללדת. אך בהצעה זו טמונה גם סכנה גדולה, שהעימות שסופו לידה יגלוש לאלימות, דבר שחלילה וחס עלול להפוך את האהבה לשנאה. ואמנם בסיפורנו הריב של בני הזוג גלש אל הכיעור והאלימות, שאליהם כלל לא התכוון רבי אלימלך מליז'נסק, כשהציע מה שהציע לחסיד. היגיון טבעי רב נמצא בחרון אפו של החסיד. רוגזם וכעסם של בני הזוג זה על זה מוציא את שניהם ממערכת היחסים האידילית, וסבלם מעורר את רחמי האל, כמו שקרה בעבר במקרה יעקב ורחל. הדינים מעוררים את החסדים כשהיצר מתפרץ. כך נוצרת כל יצירה, ואולי גם כך נולד הוולד. אבל צריך לזכור שבדין טמונה גם אלימות, והיא עלולה להמית את האהבה.