מהו לימוד

רבי מנחם מנדל מקוצק היה ידוע בחריפותו, בחתירתו לאמת, בקפדנותו, בהדיפת בינוניות ובחידוד עמדותיו כדי להעמידן על דִיוקן. זהו אינו התיאור הטיפוסי של "צדיק", של "חסיד" בעולמה של חסידות – המנוגדת לליטאיות הלמדנית וחמורת הסבר. אולם מהסיפור ניתן לראות את עומקה של החסידות גם בעטיפתה הנוקשה והחמורה.
הסיפור מתאר שיח נוקב בין הרבי מקוצק לתלמיד חכם שביקש את קרבתו. התלמיד מבקש להרשים; הוא מציג "כרטיס ביקור" למדני קלאסי: "סיום הש"ס". הרבי מקוצק "אינו קונה" את "חלון הראווה" הזה, הודפו בבוז ושואל: דבריך הם עדות למה שאתה עשית, אבל מה העדות שמשהו התחדש בעולמך בעקבות מפגש זה?
ובפשטות: מהו לימוד?
מרטין בובר, חוקר החסידות הידוע בן המאה ה-20 ואחד הפילוסופים החשובים של תורת החינוך היהודי, תיאר את הלימוד כתהליך של מפגש דיאלוגי בין תלמיד לטקסט. לרוב, לימוד נחווה כמשהו אינפורמטיבי – העברת מידע מהטקסט אל הלומד. על פי תפיסתו של בובר, לימוד כזה הוא לימוד בסיסי ביותר; איכותו אינה גבוהה. הלומד רואה את הטקסט כמקור מידע בלבד (או במונחיו של בובר: הטקסט יהיה "לז", פונקציונלי, מכיל מידע שיש "לכבוש" או "להשתמש בו").
ואולם לימוד מעמיק, יטען בובר, הוא אירוע של מפגש בין הלומד לטקסט. המפגש האינטימי דורש התרחשות דיאלוגית. האדם הנכנס ללימוד זה משתנה בשל התרחשות המפגש. הטקסט הנלמד נחשף כ"אתה" המדבר אל הלומד, נענה לשאלותיו, נפגש עמו. נוצרת כאן התרחשות שממילא משנה את הלומד באופן קיומי – ובלשונו של בובר: מפגש של "אני-אתה".
לימוד אפוא הוא אירוע דיאלוגי, התרחשותי והומניסטי.
הלימוד, כך מלמד אותנו הרבי מקוצק, אינו פורמלי (כמצוי בדוחות רשמיים: "בשנת הלימודים האחרונה, X כיתות נחשפו ל-Y חומרי לימוד" וכו') ואינו אינפורמטיבי ("עברתי על החומר"). הלימוד חייב להיות התרחשותי והומניסטי – "קרה לך משהו בשל הלימוד?" "שאלת את עצמך שאלות חדשות?" "הפכת לאדם טוב יותר, איכותי יותר, אחר?" "האם הלימוד הצמיח אותך?" (ולא רק את הקריירה שלך).
אלה שאלות טובות שעלינו לשאול את עצמנו במסע אל עולם הידע ובצמיחה שלנו כבני אדם המחפשים משמעות.