להיות אני

"איזהו עשיר, השמח בחלקו." המשנה, במסכת פאה, משמשת כר לקושייתו ולסיפורו של ר' בונם ועוסקת במי שמתחזה לעני ומסכן על מנת ליטול יתר על שכבר יש בידו. שורש הרע כאן הוא חוסר ההסתפקות של האדם בחלקו והיעדר הכרת הטוב במה שיש לו, ובעומק הדברים – הרצון להיות לא-אני.
כאן מדייק ר' בונם, שלא רק ההידמות לעלובי החיים היא שקר בנפשו של מי ששפר מזלו, אלא גם ההתחזות לרם ונישא פסולה עבור מי שאין זו מהותו. ההתחפשות בסיפור מוצגת בכל הגיחוך והאבסורד שבה, וגם בכל הסכנה הטמונה בה. הסכנה היא, שהשחקן ישכח עד מהרה שהוא רק שחקן, וייבלע במשחק שלו. הלבושים ישתלטו על האני. סכנת ההונאה של האדם את סביבתו, ויותר מכך – את עצמו, מודגשת בהקשר הרחב של דרכו של ר' בונם, וביסוד החזק מאוד בפשיסחה, של אותנטיות ואמת של האדם בדרכו.
במשל השיכור מתחיל להיות כומר לא כי רצה בכך לכתחילה אלא מתוך ההבניה החברתית שלתוכה הקיץ. ר' בונם מאיר על כוחה של הסביבה להפקיע אדם מתוך מהותו הטבעית ולעצבו כרצונה; "לנצח את הזרות שהוא", בפרפרזה על דברי ליאונרד כהן. העמידה על האינדיבידואליזם, הזהות האותנטית של האדם – היא בעלת חשיבות מרכזית בפשיסחה באופן שאולי הקדים את זמנו, שהרי אלו הם יסודות המודרניזם והאקזיסטנציאליזם שיש להם הד חזק עד היום. אם להקביל את מחאת ר' בונם על ההבניה החברתית למחאה דומה בתקופתנו, הרי שיונה וולך בשירתה כותבת ביקורת דומה: "התמונות האלה באות ומתיישבות בפנים… די!"; וגם – "ציפור, מה את שרה, מישהו אחר שר מגרונך." בשני המקרים הביקורת נובעת ממודעות עצמית גבוהה ומרגישות מוגברת לזיוף.
היעדר מודעות עצמית הוא חלק ניכר מבעייתו של המתחזה. בעייתו של השיכור מתחילה בעצם בשכרותו, המרדימה את האני שלו ומוחקת או מבלבלת עליו את דעתו וזהותו. כשיתעורר ישאל עצמו בלאו הכי (גם אם יתעורר ביער ולא בחדר מפואר): מי אני? איפה אני? מה אירע לי?… ואולי לכתחילה שתה משום שההתמודדות עם עצמו קשתה עליו. הוא אינו אוהב את עצמו כפי שהוא ובורח מעצמו.

מנגד, ר' בונם מפגין מודעות עצמית גבוהה כשהוא ממקד את קושייתו במי שמתחזה לרבי, שהרי הוא עצמו רבי. אם כך סיפורו מעיד על חוש מפותח של ביקורת עצמית: כרבי, הוא מודע לאפשרות הזיוף והוא לא יניח לעצמו לזייף (אולי הוא אף מספר לעצמו את הסיפור כדי לקלף מעל עצמו את הקליפות הדבקות בו בשל היותו רבי). מעניינת גם העמדת הקטגוריה של "רבי" מול קטגוריית הנכויות. לכאורה מדובר בהנגדה, אבל בעומק העניין קשה להתעלם גם מההקבלה שנוצרת על דרך הדמיון: גם להיות רבי, זה אולי סוג של חיסרון ונכות. האמביוולנטיות של הצדיקים כלפי תפקודם כרבנים היא תופעה לא נדירה בחסידות. באופן כללי, הקושי להיות אתה-עצמך גובר ככל שאתה מוקף באנשים התולים בך עיניים מתוקף תפקידך. מבחינת ר' בונם נראה שתפקיד הרבי הוא אולי מעל הכול – להשיב את האדם אל עצמו, לעזור לו לעשות תשובה במובן שניסח לימים ר' שלמה קרליבך:" return to who you are".
הסיפור מציג למעשה אדם שהולך ושוקע בדימויו וחזותו כרבי – לכאורה טוב ונעים לו, בוודאי ביחס לסטטוס הקודם שלו. אלא שר' בונם חושף מצב נפשי לא פשוט, שיש בו מאבק פנימי בין הזהות האמיתית לזו הבדויה, מצב של בלבול וכחש. האם אפשר לומר שטוב לו לשיכור זה באצטלת צדיק? לאדם בעל שמץ מוסר ורמת מודעות סבירה, זהו גיהנום עלי אדמות… אך למי שמכבה את זהותו הפנימית, ייתכן שתיווצר נוחיות מסוימת המתעלמת מסבלה המושתק של נשמתו. כאן ר' בונם מוכרח להתערב ולהזדעק – שלכופר כזה יהיה לעתיד לבוא עונש גדול מאוד. בכנותו אדם זה "כופר", מציע ר' בונם שכופר בהגדרה הוא אדם שכופר קודם כול במשהו יסודי בו עצמו, בחלק מהותי שלו, ומכחיש מה שקיבל מידי שמים. מתוך כך בא אותו אדם להכחיש דברים גדולים ממנו.
בסוף הסיפור ר' בונם נוקט בלשון "מנחש": "בתחילה עושה עצמו רבי ומנחש קצת ואחר כך הוא העונש שנעשה כופר ממש." "מנחש" מזכיר את המילה "נחש" ואת סיפור חטא גן העדן. אדם וחוה חרגו מגבולותיהם, משום שנתפתו להקשיב לדברי הנחש ולא נשארו נאמנים לדיבור האלוהי. הם הסכימו לזייף בהבדל הדק שהכניס הנחש בדברי בוראם. הנחש הוא דימויו של יצר הרע, וחלק מהבעיה בסיפור היא הסיג-והשיח עמו – השיכור "מנחש" במובן שמציב לעצמו מבחנים חיצוניים כדי להגיע לידיעת עצמו, במקום שיקשיב באמת פנימה. אחר כך גם במבחן הוא מכשיל את עצמו ולא נענה לתשובה שקיבל, כי אם משליך מעצמו על הכלל וכופר בעיקר: אם הוא אינו יודע, סימן שאין איש שיודע, ואין באמת דבר כזה – רבי אמיתי… הנקודה המרכזית העולה מדברי ר' בונם היא שהאדם מחויב להיות מודע לעצמו ולייחודו ולעשות את עבודתו שלו – לא לעבוד עבודה זרה, כלומר – עבודה של מישהו אחר.