להוציא את כולנו מהסבך

הנוסח שלפנינו על דברי התוכחה של היהודי הקדוש – רבי יעקב יצחק מפרשיסחא, תלמידו של החוזה מלובלין – אינו סיפור כלל אלא מעין הגיג קצר ועמוק על מצבו של האדם, לאו דווקא החסיד או היהודי. לפי הנוסח המקביל שנמצא באנתולוגיה של בובר "אור הגנוז", תוכחתו של היהודי הקדוש נאמרה לאחר סעודת שבת מול בעלי בתים. בגרסה זו אומר הרבי שאם שואלים את אחד מבעלי הבית מדוע הוא מתייגע כל כך בעבודת העולם הזה, הוא ישיב שהוא עושה זאת כדי לתת חינוך טוב לבנו, שילמד ויעבוד את השם. וכשהבן גדל, גם הוא נוהג כפי שנהג אביו, וכאשר שואלים אותו על יגיעתו הרבה, גם הוא יענה שהוא עשה זאת למען חינוך בנו. וכך נמשך הדבר מדור לדור.
בנוסח המופיע ב"אור הגנוז" מצליח בובר לשים בפיו של היהודי הקדוש הגיג בעל מסגרת ספרותית של מקום, זמן ואפיון של האנשים שאליהם כוונו הדברים – בעלי בתים מן הסוג המהוגן והבורגני. בנוסח שלפנינו התוכחה היא כללית יותר: איננו יודעים באיזה מעמד נאמרה ומדוע, ומשום כך אפשר לשמוע דרכה תוכחה אוניברסלית המכוונת לכל אדם. אף שבשני הנוסחים אין סיפור של ממש, נאמרת בשניהם אמת עמוקה ומטרידה על דרכו של האדם בעולם.
אדם צעיר מלא בדרך כלל בשאיפות שבכוונתו להגשים. העניין הוא שכמעט תמיד מגיע רגע שבו הוא מחליט לבנות בית ולהקים משפחה, וכדי להבטיח את רווחתם הוא מוותר על תקוותיו הגדולות, שוכח מה רצה להיות, וכך שאיפותיו הגדולות נעלמות אט אט.
יש אמנם אנשים שמצליחים להגשים את חלומותיהם תוך קיום חיי משפחה, אבל אלו מעטים. על פי רוב, חיי המשפחה מביאים את האדם לפשרה ולהסתפקות בחיי בורגנות ובינוניות. מה אם כן יעשה אדם שוויתר על שאיפותיו וחלומותיו למען המשפחה? כיצד יוכל לחיות עם הוויתור ואי-ההגשמה העצמית? שוב ושוב אפשר לגלות אצל בני האדם שוויתרו על חלומותיהם את התכונה המתפתחת הזאת שבעזרתה הם משליכים את ציפיותיהם הלא ממומשות על צאצאיהם, בתקווה שהללו ימלאו את מה שהם עצמם פספסו. בעצמי ראיתי לא פעם איך זה קורה. בחורה שצפויה הייתה להפוך לפסנתרנית מצליחה, ויתרה אט אט, בעקבות נישואיה ועיסוקיה הרבים בגידול הילדים, על הנגינה בפסנתר – עד שהפסיקה לגמרי. הפסנתר עמד בסלון ואיש לא ניגן בו, עד שבתה הבכורה הגיעה לגיל המתאים, ומאותו רגע רבים מכוחותיה של האם הופנו להגשמת חלום חדש: להפוך את בתה לפסנתרנית. אלא שגם לבת צפויים מכשולים דומים לאלו שהיו לאם, ואותם מכשולים יהיו אולי גם לנכדה. מי אם כן תהיה פסנתרנית אמתית? הרי בסופו של דבר יש כאלה.
היהודי הקדוש לא התכוון להגות הגיג אקזיסטנציאלי עגום ובנאלי על מצבו של האדם, לכן כשהוא שואל מתי יזכה לראות את הבן האמתי, אין כוונתו לבן שיצליח באופן אישי לצאת מהסבך ולהגשים את עצמו אלא לבן המיוחד שביציאתו מהסבך יצליח לשנות את המציאות עבור כולנו.
בנוסח זהה לסיפורנו, הלקוח מ"ספר היהודי הקדוש על תורה ומועדים", מופיעה הסיומת הזאת: "ועל זה העידה התורה – אלה תולדות נח – נח, שלא עזב עצמו לפעול לייגע עבור בניו, אך הוא בעצמו היה הבן האמתי, והיה עובד השם יתברך תמיד, וזה אלה תולדות נח, נח – הוא עצמו מעשים טובים שלו". אם כן הבעיה של אבות המוותרים על האמת הקיומית שלהם למען צאצאיהם אינה רק בעיה של בעלי בתים בורגנים שמופיעים בנוסח של בובר. מציאות זו קיימת עוד קודם לנח, מפני שזה מצבה הטבעי של נפש האדם. אם כן, מי מסוגל להוציאנו מהסבך הזה, שאיננו קיומי בלבד אלא גם תודעתי, סבך שהיהודי הקדוש בכבודו ובעצמו ציפה להיחלץ ממנו? הבן האמתי, זה שלו אנו מצפים, הוא סוג של גיבור מיתולוגי, גואל האנושות, או אולי משיח. אדם בסדר גודל של נח, לא פחות, שעליו שואל היהודי הקדוש: מתי אזכה לראות אותו?