כישרונו של אמן הסיפור

בסיפור שלפנינו מסתתר סיפור שלא סופר לנו אלא לקהל החסידים, ועבורנו הסיפור האמיתי הוא דווקא על המספר. מדובר במספר נלהב ששכח תוך כדי סיפורו את זמן התפילה. לכאורה אפשר להבין איך דבר כזה קורה אצל אדם רגיל, אלא שכאן מדובר באחד מגדולי הצדיקים: רבי ישראל מרוּזִ'ין, בעל חצר חסידית גדולה ובעל ייחוס – הוא נכדו של רבי אברהם המלאך ונינו של המגיד ממֶזְריטְש. איך ייתכן שישכח את זמן התפילה בגלל סיפור?
ואכן, כשמתעורר רבי ישראל מדבקותו בסיפור ומביט בשעון (עולם הפנטזיה פוגש את עולם המציאות), הוא מגלה שאיחר את זמן התפילה. מה יעשה אדמו"ר נערץ זה, איך ינהג ואיך יתרץ את טעותו? רבי ישראל מוצא פתרון למצוקה בציטוט פסוק מתהלים: "הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' הַלְלוּ עַבְדֵי ה'." בכישרון גדול ונדיר מפרק רבי ישראל את הפסוק ומעמיד אותו במשמעות חדשה, אולי אפילו מודרנית: סיפור אינו בעל ערך פחוּת מתפילה.
יכולתו של רבי ישראל לעבור מעולם אמנות הסיפור לעולם הפרשנות של טקסט מקודש ולהחליף את עמדת האמן בעמדת פרשנות של תלמיד חכם – מפליאה. רבי ישראל מצטט פסוק מתהלים ומגלגל אותו משמאל לימין ומימין לשמאל. הוא מצמיד את הפסוק "הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' הַלְלוּ עַבְדֵי ה'" לפסוק אחר מתהלים "הַלְלוּ עַבְדֵי ה' הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'", ומבטל את ההיררכיה בין הקב"ה לעבדיו הצדיקים. הסיפור בשבחם של עבדי ה' שווה לשבחו של הקב"ה. מפרשנות זו עולה שרבי ישראל לא איחר את זמן התפילה, מכיוון שבזמן שסיפר בשבח צדיקים הוא בעצם התפלל.
פירוש המילה להלל הוא לשבח, ובימים טובים מוסיפים אחרי שחרית את תפילת "הלל". מלבד היותו מספר סיפורים ומפרש פסוקים, הייתה לרבי ישראל אוזן רגישה למילים, ומעשה הלוליינות המילולית שעשה פה נאחז במצלול הדומה שבמילים (הללו, הלל, לולאות והילולים). הוא ביטל את ההיררכיה בין עבדי ה' לשם ה' באמצעות השוואה בין שני ההללים, ומשם הוא עובר ללולאות ואחר כך גם להילולים, והמשחק הלולייני שלו הופך להיות עמוק מאוד. מדוע עמוק? מפני שהלולאות הן המחברות את היריעות שבמשכן, וכשאין משכן, יריעות ולולאות ממשיים, הופך האדם להיות המשכן. היריעות הן החיבור אל הקדושה, והלולאות הן הסיפור והתפילה.
פתיחת המעשה מדגישה שרבי ישראל ישב וסיפר סיפורי צדיקים. מדוע חשוב לציין שרבי ישראל ישב? הישיבה היא פיזית, אפשר לדמיין את הרבי יושב, וסביבו החסידים מקשיבים לסיפורו, שכפי הנראה שבה את לִבם וקשר אותם כבלולאה אל רבם. כך היריעה בינו ובינם נמתחת, והסיטואציה הופכת למעין משכן, שהוא הצדיק וחסידיו. כך הלולאות מקבילות גם באופן הזה: מצד אחד החסידים יושבים ומקשיבים מהופנטים לרבם, ומצד אחר הרבי יושב ומספר והולך ונשבה בסיפורו.
בסיפור זה אנו עדים לטקס חדש שלא היה קיים באורח החיים היהודי שלפני החסידות. במקום לשבת וללמוד גפ"ת (גמרא, פירוש ותוספות), יושבים החסידים עם הרבי ומקשיבים לעלילות הצדיקים המופלאים, ורק אחר כך נזכרים להתפלל. ואם כבר אי אפשר להתפלל, הרי נמצאנו מתפללים כשהאזנו לשליח הציבור שסיפר סיפור.