כיצד להיות נאהב

הסיפור שלפנינו פותח ברגע משמעותי ומכריע בחייו של אברך צעיר, החוכך בדעתו באיזו דרך לבחור ואצל מי להשתלם בחיי הרוח והדת. שתי דרכים מושכות אותו – אחת עיונית ולמדנית והאחרת פרקטית וחווייתית. שתיהן יצגו בימיו של האברך (רבי שניאור זלמן מלאדי, לימים מייסדה של חסידות חב"ד) תפיסות הפוכות, המסוכסכות זו עם זו – החסידות והמתנגדים. האחת היא דרכו המסורתית והמתמסרת ללמדנות מעמיקה של הגאון מווילנה, שהתנגד בחריפות לתנועת החסידות, ואילו האחרת היא החסידות פורצת הדרך, שהעניקה לחוויה הדתית והחושית ערך נכבד באורח החיים הדתי.
במי לבחור? שואל את עצמו האברך הצעיר. האם בזה הקרוי גאון או שמא בזה הקרוי מגיד? (יש להעיר כי דווקא לגאון מווילנה מייחסים קשר למגיד, שהיה בא אליו בדרך מיסטית ומגלה לו סודות, בזמן שהמגיד ממזריטש נקרא מגיד על לשון "מגיד דבריו", כשם אחד מספריו החשובים "מגיד דבריו ליעקב"). את ההבדל בין שני המורים המיועדים אפשר לזהות אם כן על פי הכינוי שזכו בו. מי שלימים ייקרא האדמו"ר רבי שניאור זלמן מלאדי נמצא על פרשת דרכים. הוא יודע שלמרות המרחק בין שני העולמות, שניהם ראויים. הדרך אם כן פתוחה לפניו, והוא מחליט ללכת אל אחד מתלמידיו החשובים והמשפיעים ביותר של הבעל שם טוב, המגיד ממזריטש.
מדוע? רבי שניאור מחליט שאת פרקטיקת הלימוד הוא כבר יודע, אבל להתפלל הוא עדיין לא יודע כלל, ואצל המגיד, כך אומרת השמועה, התפילה תופסת חלק נכבד מאורח החיים הדתי. הצדדים הפרקטיים, הטכניים והחווייתיים שבפעולת התפילה היו ככל הנראה חלשים יותר אצל רבי שניאור הצעיר, שהרי לא נראה הגיוני שאצל הגאון מווילנה, שהיה גם מקובל, לא ידעו להתפלל או קיצרו בזמן התפילה. התפילה החסידית היא הקשר האינטימי העמוק ביותר בין המאמין לאלוהיו. התפילה היא תנועה תוך כדי אמירה, ויש בה פעולות פיזיות, מחוות וכוונות. אצל המגיד מרבים להתפלל, וכדי ללמוד ממנו איך להתפלל יש צורך, ככל הנראה, גם לשהות אצלו הרבה.
מרגע שרבי שניאור החליט אל מי ילך, עליו לדעת גם איך הולכים. רבי שניאור נמצא בתחילת שנות העשרים לחייו, הוא נשוי, והוא רוצה לעזוב כדי ללכת אל הרבי. בת זוגו מסכימה, בעיקר בגלל הייסורים המשותפים שלהם בבית אביה, אך איננה עושה זאת בפשטות אלא קוצבת לבן זוגה זמן ארוך שגם אם הוא נדיב יש לו מידה, ויש בו תנאי – תקיעת כף שבן זוגה יחזור במועד (יש חכמים הרואים בתקיעת כף התחייבות חמורה משבועה). ההסכם בין בני הזוג נובע ממטרת הפרידה הזמנית: רצונו של רבי שניאור ללמוד אצל הרבי כיצד להתפלל. אך כמו שהתפילה היא מצב אינטימי בין האדם לאלוהים, ויש לו גבול, גם אם הוא מתארך ומתארך, כך הפרידה מבת הזוג יש לה גבול; על בן הזוג לדעת מתי פג זמן החניכה אצל הרבי ומתי עליו לשוב לביתו. זוגתו של רבי שניאור, ששמה אינו מוזכר בסיפור, אף שאופייה הנדיב בולט, אוספת סכום כסף נכבד כדי שבן זוגה יגיע בדרך נוחה ומכובדת אל יעדו, בעגלה הרתומה לסוס.
אי אפשר שלא להעלות על הדעת את הדמיון בין הרבי וזוגתו לרבי עקיבא ורחל, הן ביחסים בין בני הזוג הן במתח שנוצר בין בני הזוג לאבי הכלה. היחסים בין רבי שניאור לאשתו פותחים בפנינו צוהר לסוג של פרקטיקה שידע להשתמש בה עוד בבחרותו, והיא – כיצד להיות נאהב על ידי בת זוגו. אם ידע זאת, ככל הנראה ידע גם ללמוד את הפרקטיקה האינטימית של התפילה החסידית.
רבי שניאור יודע שהוא יודע ללמוד ויודע גם שאינו יודע להתפלל כלל. דהיינו – הוא יודע דבר לא קל על עצמו. הוא אינו סוג של אדם שמדחיק.
דברים שאמרנו על רבי שניאור לא נוכל לומר על אחיו, רבי יהודה לייב, שהחליט לעזוב את בת זוגו למרות שלא ידע או לא הצליח לשכנע אותה להסכים שהוא יצטרף למסע החניכה. יתרה מכך, הוא גם לא יודע שהוא כלל אינו צריך לצאת לדרך, אולי מפני שעל רבי יהודה לייב למצוא קודם דרך אל לב זוגתו…
מי שמשלם את המחיר הוא הסוס. הוא מת בדרך, ושוב רבי שניאור הוא זה שרואה, אף על פי שבאיחור, ומצווה על אחיו לשוב לביתו, תוך כדי הבטחה שמעט מהידע שילמד אצל הרבי יעביר אליו. רבי שניאור ממשיך לבד את כברת הדרך שנותרה בלי אחיו, בלי סוס ובלי עגלה, כל זאת אולי כדי להגיע מוכן יותר וצנוע יותר למשימתו, שהיא קבלת מרות של מורה גדול, המגיד ממזריטש.