חיים בלי חשבון

בפניו של ר' ישראל מרוז'ין מובאת לידה שהסתבכה, מצב שיש בו סכנת חיים מידית לאם ולעובר, והוא כרופא מומחה צריך למצוא את הפתרון הטוב והמהיר ביותר. להפתעת כל הנוכחים מתחיל ר' ישראל לספר סיפור המעביר את מוקד תשומת הלב לזמן ולמציאות רחוקים, ובסופו של הסיפור הוא מברך את האב במזל טוב ומבשר לו כי הלידה כבר התרחשה. ניתן לדמיין את התמיהה בפניהם של הנוכחים, ואנו כקוראים מצטרפים ושואלים: איך התרחש הדבר?
נדמה כי ר' ישראל מבין שהדין המתוח על היולדת סוגר את רחמה ואינו מאפשר לה ללדת, והוא מבין שכנראה למידת הדין יש מה לטעון כאן. משום כך הוא אינו נכנס עמה לדין ודברים ואינו מנסה ללמד זכות אלא מספר סיפור על לידה, וכך גורם ללידה.
הפלא הוא שבעוד אנו מצפים לסיפור פשוט על לידה, ר' ישראל בוחר לספר על לידה בלב המאפליה – בלב לבו של העולם הנוצרי, על אפיפיור-אישה שהרתה לזנונים ושלידתה איננה רצויה לה. ר' ישראל מרוז'ין רוצה להצביע בכך שהלידה איננה תלויה בזכויות וחובות ושהיא מתרחשת גם בשיא הטומאה וגם כשאיננה רצויה כלל. כך הוא מבודד בפינצטה מתוכו של הסיפור את עצם הלידה ומעביר אותה אל המקרה המונח לפניו. אם הלידה התרחשה במקום טמא שכזה, הוא תובע שהיא תתרחש גם אצל האישה היהודייה שהרתה בטהרה ושהוולד רצוי לה.
דווקא הסיפור על האפיפיורית והֲשָׂמָתָה של הלידה בהקשר זה מדגישים את אי תלותה של הלידה ברקע, בתפאורה הסובבת אותה. יש דברים התלויים בזכויות או חובות, בשכר ועונש, אך עצם החיים, או מה שמכונה בחסידות "בניי, חיי ומזוני", הנו חסד אלוהי הנמצא מעבר למערכת החשבונות.
כך, באמצעות הסיפור, רוצה ר' ישראל להוציא את המציאות המונחת לפניו ממערכת השכר והעונש למקום הגבוה שבו שופעים החיים ללא תנאי. הוא אינו מתחיל להתדיין עם מידת הדין אלא טוען שגם אם יש לה טענות צודקות כלפי האישה, אין לזה קשר לכך שרחמה צריך להיפתח.
ר' ישראל מלמד אותנו שבמצבים שבהם מתוח הדין, במקום להיכנס עמו להתחשבנות ולהתמודד אתו באופן ישיר, עדיף לעבור למישור גבוה יותר ולהמשיך אל מצב שבו יש שפע של חיים.
מן הדין-ודברים המעניין שבין ר' ישראל לר' מרדכי מצ'רנוביל המופיע בסוף הסיפור, ניתן ללמוד על מרכיב חשוב נוסף בריפוי שהתרחש כאן – והוא עצם הסיפור. קיימת מסורת על הבעש"ט, שריפא חולים באמצעות סיפורי מעשיות, וכאן אנחנו מקבלים חלון הצצה לדרך שבה זה נעשה.
ר' מרדכי מצ'רנוביל מתמודד עם הדין המתוח במישרין על היולדת ומנסה להמתיק אותו. לעומתו טוען ר' ישראל שאין זמן להתמודדות ישירה, לניתוח ארוך ומורכב המזהה את שורש הבעיה ומנסה להסיר אותה. במקום זאת, דרך הסיפור, הוא מסיח את הדעת מן המקרה העכשווי, ובכך מפוגג את המתח שבסיטואציה ועמו אף את הדין.
גם לצחוק יש כאן תפקיד חשוב. מדובר בסיטואציה קומית, שמעבר לקומי שבה עצמה, היא מהדהדת גם את לידת הבתולה בראשיתה של הנצרות. ניתן לדמיין את הנוכחים בחדר המתוח מקשיבים מרותקים לסיפורו המוזר של ר' ישראל, וכשהוא מגיע אל סופו – "ומאז עשו תקנה ביניהם אשר בעת יתמנו ראש הכמרים צריך בדיקה תחילה אם זכר הוא או נקבה" צוחקים כולם, ואין כצחוק לשחרור מתח ולהרפיית הדין. ופתאום תופס ר' ישראל בפינצטה את ה"הפי אנד" של הסיפור המשונה: "ובתוך הדברים שאמרה לפניהם אחזוה חבלי לידה והמליטה עובר" ומעביר אותו למקרה הנוכחי: "לך לביתך כי אשתך המליטה זכר". לאחר שהתפוגג המתח באמצעותם של הסיפור והצחוק, ניתן ביתר קלות להוציא את הלידה אל הפועל, גם באמצעותו של הסיפור.
יתרון נוסף שאותו מייחס ר' ישראל לסיפור הוא שאין כאן צורך בצדיק היכול לזהות את האות בתורה המהווה את שורש נשמתו של החולה ולתקן אותה, כפי שפועל ר' מרדכי. אין צורך ברופא מומחה: "ובמעשה זה שסיפרתי אפילו אם יספרה איש פשוט יפעול גם כן ישועה".
כך, גם מהמדיום המשמש כאן, מהסיפור, אנו לומדים על עדיפותה של הדרך העקיפה והרפויה על פני הדרך הישרה והמתוחה שבהתמודדות החזיתית.