לו היה נכנס רב זושא אל סוכתי הצנועה, לבטח היה מחייך אליי.
"על מה תחייך?" הייתי שואלת. "הלא יהודים רבים הזמינו אותך לסוכותיהם, בהם גם עשירים כקורח וראה את סוכתי, צנועה היא מדי, ענפי הדקל שהשגתי בקושי מספיקים לכסות את מחצת גגה וגם הקישוטים כבר עייפים משנים קודמות"
רב זושא היה נוגע בבד העוטף את סוכתי בעיניו מחפש אחר הלולב, האתרוג ההדס והערבה וכשהיה מוצא אותם, היה מביט בי ומבקש "שבי, סוכות היום, הרבה אוכל הכנת ועוד לילה מלא שירים לפנינו"
לא הייתי ממרה את פיו, גם לא כשהיה בוצע מן הלחם שהגשתי לו וטובל בחמאה המלוחה שקניתי.
לא הייתי מתקנת אותו ומעמידה אותו על טעותו הכל כך ברורה, כי לחם, חמאה ומעט ירקות, זה כל מה שהיה בסוכתי הדלה.
ואל תשאלוני מהיכן אני יודעת ואיך אני מעזה לנחש, אך מוכנה אני לתת את חיי, על כך, שסוכתי הקטנה והרעועה, הייתה הופכת בזכות ענוותו ושמחתו הבלתי-אמצעית של הרב זושא, לסוכה המפוארת ביותר בעיר, זו שהזמירות המושרות בה שבעה ימים ברצף, פותחות כל שערי שמיים ומביאות איתן את שעת הרצון.
כי זו גדולתו של הרב הנחבא אל הכלים, של הרב המחייך, הצנוע והשמח בחלקו.
איך כתוב במסכת אבות "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה.
ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם"
ובסוכה ההיא, היה מספר לי הרב על גמילות חסדים, על אהבת אדם נקייה וטהורה ועל יופיה של הארץ ומתיקותם של דברי התורה. וכשהיה מספר על ההוא, הכל היכול, אביר ישראל, בורא העולם, היה מנמיך את קולו מפאת כבודו ומשכנע אותי שכל נתיבותיו שלום.
את זה הרב ארצה בסוכתי, את רב זושא, שכן, צמאוני הולך וגובר עליי, הצמאון לענווה, לאצילות ולצניעות-
ואם יבוא רב זושא לסוכתי,
ארווה צמאוני
ואת המים הנותרו לי,
אעביר הלאה לזה שנשאר צמא,
כך ילמד אותי הרב,
מכולם,
רק הוא ילמד אותי,
לאהוב
ולחלוק במעט שיש לי.