למדני את השיר הפשוט של הלחם
ופרוס לי חלק משלומך,
קחני עם אבק היומיום על השכם
כשתראני לפניך.
(רחל שפירא)
"שים לב למאכלים שתאכל היום," אמר לו סבא, ונגע בנקודה עמוקה ורגישה מאוד. לאוכל יש כוח עצום, כוחו הוא כוח החיים. כדי להתקיים עלינו לאכול. אלא שהאכילה כרוכה בעונג, ובני אדם נבראו כך שיעצימו את מה שגורם להם עונג, וכך, אותה פעולה שראשיתה טבעית ובסיסית, התפתחה למחוזות של עונג מועצם – מיני טעמים וריחות ומראות וצבעים ופינוקים, שבשוליהם מונחות ההגזמות וההתמכרויות – הפרעות האכילה למיניהן, פגיעת האדם בגופו ובנפשו דרך אכילת יתר, בולימיה ואנורקסיה.
וכמו האוכל, גם ליצר המין כוח עצום, כוח החיים. יש לא מעט הקבלות מקראיות וחז"ליות בין המין והאוכל, לשניהם כוח רוחני של אהבה והתעלות, וגם סכנת התמכרות ונפילה, אבל לא כאן המקום להרחיב על כך. שליטה על הגוף היא תנאי להקדמות רוחניות, המאבק הקשה מכולם ניטש בין הגוף לבין הרוח. מה נכון למאבק הזה? האם להיאבק בגוף עד חורמה, או לזרום אתו, לעדן אותו, לקדש אותו? לכל אחת מהדתות היו התשובות שלה לשאלה זו. התורה מצווה לברך אחרי האכילה, היא ממשטרת את יחסי המין, כלומר קובעת הלכות נידה והלכות נישואין. חז"ל תיקנו נטילת ידיים, ברכות וסעודות מצווה, כשם שקבעו חופה, קידושין וכתובה.
החסידות – בעקבות הקבלה – לקחה את הדברים צעד נוסף קדימה, וסללה דרך אכילה שעיקרה הוא הכוונה, העלאת הניצוצות. קשה לומר אם הגישה החסידית הייחודית הזאת מרוממת את המעשה הגופני או מנמיכה אותו. מצד אחד, היא נותנת לו תוקף של מעשה דתי ממש – מצד שני, היא פוגעת בפשטותו, כאילו אין די בו כשלעצמו וחייבים לייחד בו ייחודים נסתרים כדי שיהפוך לפעולה בת משמעות.
הנכד מקיץ מחלומו, רדוף תחושת משימתיות, נכנס אוטומטית למסלול הכוונות הנסתרות, הולך למקווה, טובל, נוטל ידיו "בכוונה עצומה" אבל עדיין ממשיך ותוהה למה התכוון הסב. במבוכתו הוא שוב הולך לישון, ושוב חולם. "היום רוצים למסור לך את התורה," אומר הסב בחלום החדש, "והתורה לא ניתנה אלא לאוכלי המן."
ומהו "המן", בעצם? יש מי שיראו בו קפסולה של עונג מוחלט, שבו טועם כל אחד את טעמיו האהובים, ויש מי שיראו בו את ההפך הגמור – פתרון גלולתי כמו הכמוסות שאוכלים האסטרונאוטים, נטולות טעם וכיף, ותפקידן פונקציונלי בלבד – לקיים את הגוף. בין שני הקטבים האלה ממשיכים לנוע הסב והנכד בסדרת הפעולות והחלומות שלהם, עד שלבסוף, רואה הנכד על שולחנו במקום כיכר לחם ריחנית ערימת אותיות – אותיות של תורה. והנה במקום לשמוח הוא מצטער – והרי נטלתי ידיים, ובירכתי ברכה לבטלה! בתודעתו, עדיין יש הפרדה בין השניים – האוכל והתורה.
סופו של הסיפור הרמוני לגמרי: הלחם והאותיות הופכים לאחד ממש. הוראת הסב "לברך ברכת המוציא" מנכיחה, פרדוכסלית, את הלחם הממשי, מפני ש"יש כאן על מה לברך". ואכן, הנכד מברך ואוכל "אפילו הפירורים שנפרכו מן הלחם ליקט ואכל, כי גם הם היו אותיות, עד שאכל את כל הלחם והפירורים". נוכחותם של הפירורים מנכיחה את הלחם הממשי, את העונג שבליקוט פירוריו. והסיכום הוא סיכום מרגיע – אל תפחד מהלחם עצמו, מלמד הסבא. כשלא מפחדים, הגבול בין האותיות לפירורי הלחם מיטשטש והם הופכים לאחד. כמו באהבה:
אמי אפתה לי את כל העולם
בעוגות מתוקות.
אהובתי מילאה את חלוני
בצימוקי כוכבים.
והגעגועים סגורים בי כבועות אוויר
בכיכר לחם.
מבחוץ אני חלק ושקט וחום.
העולם אוהב אותי.
(יהודה עמיחי)