הצלחה מצערת

רבי זושא, למדתי, היה מגדולי תלמידיו של המגיד ממזריטש (שאבי היקה טען שהוא מצאצאיו, ואני לא השכלתי וגם לא הספקתי ללבן אתו את הטענה הזאת). זושא היה סמל של תמימות, ענווה, אהבת הבריות וטוב לב. דמותו של ר' זושא, כפי שהצטיירה בדמיוני, התאימה מאוד לסיטואציה שבה הוא בוכה ״בכייה גדולה״ בתגובה לידיעה על ההצלחה הגדולה, אולי האולטימטיבית מבחינתו, לגרום ״שמחה גדולה בשמים״. זהו בכי של התרגשות על עצם ההצלחה לשמח בדבריו היפים, לא כל שכן על המעלה העליונה של ההצלחה הזאת.
אך טבעי להתרגש עד דמעות. אפילו מסרט. אבל במיוחד מהצלחה – הצלחה בבחינה של ביצוע משימה קשה, פענוח תעלומה, פיצוח סוגיה או זכייה בהישג גדול מכל סוג: בחירה למלכת יופי או לכלת פרס נובל. כל הצלחה, גם על פי הגדרה אישית מצומצמת, יכולה לגרום בכי גדול של התרגשות. זה קורה לכולנו.
אבל ר' זושא לא בכה מהתרגשות על ההצלחה שלו – אלא על ההבנה שההצלחה הזאת היא זמנית, אפילו רגעית. כי לדבריו, ״הלא את זה אפשר לאבד ברגע אחד״.
מדוע הצער גדול כל כך? האם משום שהסיפוק ברגע ההצלחה הוא זמני וקצר, בעוד שההצלחה עצמה מביאה עמה כובד אחריות ומחויבות להמשיך במאמץ להצלחות נוספות? ואם כן, מדוע זה מצער? האם ההצלחה לא מייצרת בעצמה מוטיבציה להמשך הצלחה? האם הנטייה האנושית, לפי הרגשתו של ר' זושא, היא לנוח על זרי הדפנה, להסתפק בתהילה ולהתמכר לתחושת הסיפוק שבהישג?
ייתכן. אבל אני רוצה להציע פרשנות אחרת: ר' זושא אכן בכה בכייה גדולה בגלל ההבנה שההצלחה שלו היא זמנית בלבד. זמנית – מכיוון שהשמחה הגדולה בשמים הגיעה בעקבות דברים יפים שאמר בעולם הזה ולא בעקבות דברים שעשה.
גדולי החסידות, כל אחד בדרכו, הדגישו את שלושת השלבים בתהליך הפעולה של האדם: מחשבה, דיבור, מעשה. ואכן, סוף מעשה במחשבה תחילה – הסוף, מה שאנחנו שואפים להגיע אליו, הוא המעשה. הוא גם מה שיישאר קיים בסופו של דבר. תהליך פעולה שייגמר בשלב המחשבה או הדיבור ולא יגיע לכלל מעשה – יסתיים בלא כלום, או כפי שהתבטא דוד בן-גוריון, ״חזונות בלתי ממומשים הם חזונות שווא״.
הגם ש״הדיבור הוא מהות הנפש – ועל כן הצדיק האמיתי יכול להבין על ידי הדיבור מהות נפשו של המדבר״, כדברי ר׳ נחמן מברסלב, ר' זושא מבין שהשמחה הגדולה בשמים על דברים יפים שאמר בעולם הזה היא רגעית ביותר. זו שמחה על המהות היפה של נפשו שלו ואולי גם על מה שהדברים היפים הללו יכולים לעשות לתלמידיו. אבל הצלחתו לשמח את השמים היא זמנית בלבד כי בפועל לא תישאר כל עדות להצלחה שלו. היא נעלמת ברגע אחד מכיוון שהיא תוצאה של דיבור יפה ולא תוצאה של מעשה בר קיימא.
אנשים נוטים לדבר ולא לעשות כי הדיבור קל מהעשייה. דיבור חכם ואסרטיבי עושה רושם מידי, מחצין מסר וגורם התפעלות (שמחה בשמים), אבל אם איננו מוביל לעשייה – הוא חולף, לעתים קרובות ללא זכר. עשייה נחבאת אל הכלים והצלחתה מתגלים רק לאחר זמן, אבל ההצלחה הזאת היא בת קיימא כמו גם השמחה שהיא גורמת.