הצד השני של השחיטה

כששני צדיקים יוצאים לדרך, משהו מעניין צפוי לקרות; איזה מופת מאגי יוצא דופן או התגלות. איננו יודעים מיהם שני הצדיקים, מניין באו ולאן הם הולכים. הדבר היחיד שאנו יודעים הוא שהדרך הביאה אותם עד לכפר לא ידוע, שמייצג את הטבע יותר מאשר את התרבות שמזוהה עם הכרך הגדול. עצירתם נראית לא מובנת. אחד מהם רוצה לעשן מקטרת, והם נפרדים לזמן מה. בעל המקטרת הולך לבית אלמוני כדי לעשן. איננו יודעים דבר על הבית – איפה הוא, של מי הוא, ולמה הלך הצדיק דווקא אליו. העלילה שרירותית, ואיננו מבינים למה צריך בית כדי לעשן מקטרת. הרי אפשר לעשן בכל מקום.
העצירה של שני הצדיקים אינה לצורך מנוחה, תפילה או התבוננות בעולמו של הבורא. היא אישית ואינה מייצגת דבר יוצא דופן. זו עצירה בנלית, כשצדיק אלמוני מחכה לצדיק פלמוני שהלך לאיזה בית כדי לעשן. אם נפסיק את הסיפור בנקודה זו, נישאר תמהים על פשרו, כי דבר אינו קורה, וכאילו לפנינו טקסט מודרני אבסורדי על שוטטות של רִיק. כשחוזר הצדיק המעשן, מה שמטריד את חברו הוא דווקא פרק הזמן שבו נעדר, והוא שואל אותו מדוע לקח לו רבע שעה לעשן. רבע שעה, חלק זמן קצוב ומדויק אבל חסר משמעות ושרירותי. מדוע חשוב זמן ההיעדרות בסיפור, ומדוע הוא נדמה כארוך מדיי? על כך אין לנו וגם לא יהיה לנו מושג. כשהצדיק הממתין שואל את חברו, מה עשה כל אותו זמן שנעדר, אנו מצפים לתשובה אבסורדית, כי נדמה לנו שנחשפנו לעלילה אבסורדית שלא מתרחש בה דבר, משום שבסיפור אבסורדי דבר בעל משמעות לא יכול להתרחש. תשובתו של הצדיק המעשן מוציאה אותנו מאווירת השוטטות חסרת התכלית. בזמן שעישנתי, הוא אומר, למדתי מהי יראת שמים!
איך לומדים יראת שמים בעישון מקטרת? העישון הוא נשימה. הכנסת עשן הטבק והוצאתו הן מעין פעולה המחברת בין פנים לחוץ, בעישון מקטרת קיים תהליך הכנה והדלקה שלאחריהם באה הפעולה המדיטטיבית, המזכירה תרגילי נשימה. התודעה נחה, וההתבוננות פנימה והחוצה נעשית שקטה וצלולה.
בזמן שהצדיק מעשן את המקטרת הוא מביט בעולם ורואה מראות. ואף שהוא אינו מעורב בהם הוא מפנים אותם יחד עם הטבק החודר לריאותיו (ריאות וראיה). איננו יודעים אם המראה שראה הצדיק המעשן מתרחש במרחב הפיזי שבו הוא נמצא או במרחב התודעתי שאליו התפנה בזמן עישון המקטרת. מה שאנחנו יודעים הוא שהצדיק המעשן רואה מראה נורא, פראי ואכזר שהולם את חיי הטבע והכפר המגושמים. הוא מספר לחברו על כריתת ראשו של עגל בידי בן בסיוע אביו.
מדוע ראה הצדיק מראה נורא כל כך? האם לא מן הראוי היה שיראה דבר נעלה יותר, רך ומעודן? התשובה נמצאת בלב לבה של החוויה החסידית, שאינה מדחיקה אירועים גסים ונוראים שמתרחשים כל העת בעולם. החידוש בחסידות מצוי ברצונה לגעת גם בחיים הגשמיים. יתרה מזאת, החסידות באה אליהם בלא כל רתיעה. האירועים הקשים והגסים מגלים בעקיפין דווקא את הצד ההפוך, את הקדושה שממלאת את העולם. הצדיק המעשן מספר לחברו על האב הזקן שלא הצליח להחזיק היטב את ראשו של העגל, ולכן הבן לא שחט כראוי. הייתה זו שחיטה שלא עלתה בכוונה ובצורה המדויקת, כפי שראויה הייתה להיעשות על פי האתיקה החסידית. הצדיק נוכח בהשפלת האב על ידי הבן, שעובר על מצוות כיבוד אב בצורת הדיבור שלו כלפיו. הצדיק עד לפוטנציאל האכזריות של הבן מלא החמה העלול לבקע את ראש אביו כמו את ראש העגל. כעסו של הבן מסמל את האכזריות האצורה בקיום. הבן היה קרוב לרצח אב, הוא יודע זאת, ויודע גם שזה לא יקרה מסיבה אחת: יראת השמים שלו.
כמעט כמו הצדיק, מגיע הבן לרגע של התבוננות. דבר-מה עוצר בעדו והוא נרגע. הדבר הזה נמצא בשמים שמעל הטבע, הבית והכפר. השמים, שהם מקום מופשט, ממלאים את הבן יראה, והדבר קורה כשהמגושמות והגשמיות עדים לנוכחותה של המופשטות. שני הצדיקים שנמצאים בדרך ודאי מתכוונים להגיע למקום כלשהו. בדרך הם גילו שגם במקום אקראי, חסר הבטחה כביכול, אפשר לגלות את יראת השמים שבזכותה מנוטרלת הפורענות.