רבי נחמן לא התעניין במדע. הכת שבסיפור אינה קבוצת מחקר של בוטניקאים המחפשת עץ מסוים. מדובר בקהילה המחפשת את החברה האופטימלית, את השלמות, גן העדן, הגאולה; את הדרך שראוי לחיות בה. הכת אינה יודעת עדיין כיצד להגיע לשם, אך היא כבר מכירה את קווי המתאר הכלליים של מה שהיא מחפשת – מקום המקיים שותפות בין אנשים שונים לחלוטין, שכל אחד מהם יודע למצוא היטב את מקומו כאינדיבידואל, כל אחד יכול למצוא את הענף שלו; יודע לנוח בדיוק בצל שלו, שנוצר בעבורו ומיועד לו. ודווקא מתוך היכולת של כל פרט לבטא את עצמיותו ולפתחה, נוצרת ביניהם הרמוניה מופלאה.
איך מגיעים למטרה הנכספת? המחלוקת בקבוצה גדולה מאוד. כל חבר עומד על קוצו של יוד ומסרב להתפשר. אין הקשבה אמיתית בין חברי הקבוצה. אין ניסיון אמיתי לחפש יחד דרך משותפת. הקבוצה הגיעה למבוי סתום. היא הייתה על סף פיצוץ.
הניחו לרגע בצד את התיאוריות, אמר האיש החכם שפגשו. הדרך חשובה מאוד, אך חשובים יותר האנשים. נניח שתצליחו לכופף אלה את ידי אלה – מי ערב לכם שתצליחו להגיע למטרה? האם ההרכב החברתי שלכם מאפשר בכלל להגיע למטרה? האם במצבכם החברתי תוכלו להשיגה? והוא נתן להם טיפ חשוב: בטרם תחפשו את המטרה, עִבדו על מידותיכם. אם תצליחו בכך, תהיה הדרך למטרה ברורה וקלה. אם לא – חבל על המאמץ. המידות הנחוצות הן אמונה, יראה, ענווה ואמת.
הקבוצה הרימה את הכפפה. חבריה קלטו את הניסיון שהחכם העמיד בפניהם. אם החזקים שבתוכם, בעלי המידות, יאמרו שנמאס להם לשאת על גבם את החלשים, בכך הם מכריזים שאין בהם הענווה, שהיא תנאי הכרחי להגיע למטרה. לכן, יש להעמיד בראש סדר העדיפויות את האחדות, את היכולת להגיע כולם יחד למטרה. החלשים יותר, שאינם בעלי המידות הנחוצות, הבינו שכדי לצאת מן המבוי הסתום עליהם להשתפר, להתקדם וללמוד. הקבוצה העמידה בראש את האחדות – כל אחד מחבריה הבין שעליו לצאת מנקודת המוצא המקורית שלו וללכת לקראת חבריו. הבעיה היא, שגזע העץ, הבסיס שעליו מושתתת אותה חברת מופת היא האמת, ואחד משורשיה הוא האמונה. והרי כבר נוכחנו שהקבוצה הטרוגנית ויש בתוכה אמיתות ואמונות שונות. וכאן קרה הבלתי ייאמן – החברים הבינו שיש הבדל בין האמת והאמונה הקבוצתיות לאמת ולאמונה הפרטיות. בעת מחלוקת, התבצרות של כל אחד באמת ובאמונה שלו יתקעו את החברה. וגם אם כל אחד משוכנע באמונתו – חוכמת היחד היא היכולת ליצור אמת חדשה, כזאת המשותפת לבעלי המחלוקת.
ואכן, כשהלכו יחד, בדרכם המוסכמת, התגברו על המשבר והגיעו למטרה.
וכאן חלה תפנית בעלילה. בהגיעם, התברר שזו פאטה-מורגנה. כשמתקרבים לעץ, הוא מתרחק.
מה הלקח?
אוטופיה, אחד מפירושיה הוא "אי-מקום". אין מקום כזה. לעולם לא יגיע האדם למקום המושלם. תחושת השלמות עלולה לנוון אדם וחברה, כי היא תגרום להם להפסיק להשתפר, לעבוד על עצמם, לבחון את עצמם. והרי תמיד יש עוד לאן לשאוף והשמים הם הגבול. העיקר הוא להתבסס על האמת, האמונה, היראה והענווה, לשמור על האחדות, ולהמשיך לחתור לאוטופיה, לחברה הטובה ביותר. ואף שלעולם לא יהיה אפשר להגשים אוטופיה – להגיע לצדק המושלם, לחירות המושלמת, לשוויון המושלם, לאחווה המושלמת – אף על פי כן, לעולם אסור להתייאש מהניסיון להגשימה.