יום אחד בישר לי בני, ידען ובקי בתולדותיהם של רבנים ואדמו"רים, בשורה מרעישה: "אחרי מחקר קפדני התברר לי שאנו מצאצאיו של רבי זושא מאניפולי."
"בהחלט יכול להיות," שמחתי בייחוס הפתאומי. "לסבא של אמי, סבתך, קראו זושא, והוא היה חסיד ואיש רב חסד. הגשר על הנהר בעירו נקרא גשר זושא, על שמו."
"תשמעי סיפור קטן על רבי זושא," החזיר אותי בני לסבנו האדמו"ר, "רבי זושא ואחיו רבי אלימלך מליז'נסק יצאו יחד לגלות. יום אחד הגיעו לעיירה קטנה וביקשו להתאכסן אצל גביר העיירה, אולם הלה התנער משני היהודים לבושי הבלוֹאים, המכוסים אבק דרכים. במקומו מצאו האחים מדור בביתו של המלמד העני. לימים, כאשר נודע שמם בעולם, הגיעו שוב לעיירה. הגביר ששמע על בואם, שלח, בחרדת קודש, את משרתו להזמינם אליו. מסר ר' זושא את תשובתו: כל ההבדל בין מי שהיינו אז למי שאנו היום הוא במרכבה ובסוסים שלנו. אם כך נשלח אליך את המרכבה והסוסים."
לי היה סיפור אחר על ר' זושא, סיפור שפקח את עיניי, היפך את חיי וייצב אותם.
עד החופש הגדול שאחרי כיתה ד' למדתי בבית ספר "מזרחי" (שנקרא היום ממלכתי-דתי) במושבה קטנה ופסטורלית, שהפכה מאז לעיר שינה בפאתי בני ברק. הוריי דיברו בינם לבין עצמם הונגרית, ומחמת קשיי פרנסה או מחוסר עניין בהתפתחותן הפנימית של שלוש בנותיהם לא רכשו עבורנו ולו ספר קריאה אחד. בתגובה פיתחתי רעב ללא שובעה לאות הכתובה. איני זוכרת איך הגיעו לידיי ספרים שלא לגילי, כגון "מיכאל סטרוגוף" של ז'ול ורן ו"באש ובחרב" של הנריק סנקביץ', או "האדונית והרוכל", סיפורו המורבידי של ש"י עגנון. עיניו המנוקרות של מיכאל סטרוגוף ועצמותיהם המלבינות של בעליה המתים של האדונית בבקתה ביער חדרו לחלומותיי וביעתו את שנתי.
בד בבד עם תשוקת הקריאה התפתחה בי יומרת הכתיבה. אבי הגאה שלח את יצירותיי הבוסריות למערכות עיתוני הילדים, ופליאה על פליאה: הן פורסמו. גזירי העיתונים עם דקלומיי הודקו בנעצים על לוח שעם בפרוזדור בית הספר, למען יראו ויקראו.
בחופש הגדול ההוא מצאנו את עצמנו, אחיותיי ואני, בדירה חדשה בשכונה החרדית זיכרון מאיר. בתחילת שנת הלימודים גילינו כי את בית ספר המזרחי החליף בית ספר בית יעקב, שלמדו בו רק בנות ולימדו בו מורות חמורות סבר.
עד מהרה ראו המורות בהשתוקקותי הלא מרוסנת לקריאה סימן מבשר רעות, ואף על פי כן, הודות לחיבורים שכתבתי, הוכרז גם בבניין דמוי הקסרקטין, המיותם מעץ ושיח, "יהודית תהיה סופרת", בדיוק כמו בבית הספר במושבה. מה פירוש היות סופרת, אף אחד לא הבין, גם לא אני.
ואמנם רציתי להיות סופרת ולו כדי לדמות לסופרים הנערצים שאת ספריהם קראתי נפעמת. עכשיו כבר הבנתי שתשוקתי לקריאה תובעת מחיר. כל גיחה לספריית בית ההסתדרות – לא הייתה ספרייה עירונית בבני ברק, וגם זאת הוצתה ברבות הימים – הביאה עליי מטר של הלשנות מצד חברותיי לכיתה, עונשים, דחייה חברתית, וגרוע מכול – אכזבה וזעם מצד אבי, שחבר בעיר החרדית לתלמידי חכמים ליטווקים, ואלה פסלו כל ספר שרוחו אינה לרוחם.
בקפיצה מהירה אני מגיעה לימים שאחרי יציאתי מהחברה החרדית. כל עוד הייתי בשר מבשרה, לא כתבתי למגרה סודית. ידעתי שיום אחד אצא ואז אתחיל לכתוב, וכבר ראיתי בעיני רוחי את הספר הכתוב, את עמודי הפתיחה שלו, את עמוד הסיום ואת העלילה והדמויות.
והנה יצאתי. המחסום הוסר, השער נפתח, ובכל זאת, לא כתבתי. בנקל אני יכולה להסביר את פשר התמהמהותי. הייתי אם חד הורית למשפחה גדולה. עבדתי בשתי משרות ובערבים הגעתי הביתה מותשת, גמורה, אוזרת כוח לקראת סבב נוסף של עבודה, שהסתיים בשעות הקטנות של הלילה.
אולם משהו עמוק יותר מתנאי חיי עצר בעדי מלכתוב. זה היה פחד עמוק ומשתק. זה היה ייאוש מדעת, עוד לפני שהנחתי את המילה הראשונה על הדף. זאת הייתה קנאת סופרים שלא הרבתה את חוכמתי אלא מיעטה אותה וגימדה את דמותי בעיניי. מי אומר שאני יודעת לכתוב? מי אמר שיש לי מה לכתוב? ייסרתי את עצמי שוב ושוב. השאיפה לכתוב נראתה לי כחוצפה, כיומרנות שאין לה שום הצדקה. סופרים הם אנשים נישאים מעם, מרוממים מאדם, אמרתי לעצמי, ואת לא. איך תעזי לעמוד בצילם של אילנות גבוהים כסופרים שממימיהם את שותה?
כך עברו עליי שמונה שנים. היום הייתי קוראת למצבי אז "מחסום כתיבה". עד שהגיע ר' זושא ופירק את המחסום במילים פשוטות, קצרות וחותכות כסכין. "אחרי מאה ועשרים, כשאעמוד לפני בית דין של מעלה," אמר ר' זושא לתלמידיו, "לא ישאלו אותי: זושא, למה לא היית משה רבנו? ישאלו אותי: זושא, למה לא היית זושא?"
וזה כל הסיפור – אישי ואוניבראסלי, פשוט ועמוק. אם שמעתי אותו אז לראשונה או שהוא עלה מנבכי תודעתי רגע לפני שעברתי את סף הייאוש, אין לכך כל חשיבות. ר' זושא הגיע ברגע הנכון. דבריו עוררו בי מחשבות חדשות, חיזקו את ביטחוני בעצמי ובנו גשר מעל פחדיי וחרדותיי, גשר שהוביל אותי אל המקום הבטוח שלי. פתאום ידעתי שהחשש פן לא אהיה ראויה לעמוד בצלם של טולסטוי או דוסטויבסקי, פוקנר או וירג'יניה וולף, אינו נובע מענווה אלא מהיבריס מוטעה, והבנתי, סופסוף הבנתי, שבשמים הספרותיים שלי לא ישאלו אותי מדוע לא היית אלזה מורנטה, אלא מדוע לא היית את, הסופרת שיש בכוחך להיות.