ברכה ממיתה

סיפור עצוב. רגילים אנו לסיפורי חסידים עם סוף שמח, אבל הפעם לפנינו סיפור שאין בו סוף שמח משום צד. אפילו עושרו הניסי של החסיד העני אינו נראה שמח כלל וכלל, בבחינת עושר שמור לבעליו לרעתו.
אמנם הסיפור מעורר השתאות, על עוצמה ופרישות, על מסירות והתמסרות, על רוח הקודש ששורה על הצדיק המברך "בהתלהבות נפלאה ובעיניים נשואות לשמים", ואולם הוא גם מספר על המגבלות של רוח זו ועל המחירים הכבדים שהיא גובה.
רבי שמעלקי, אדם רציני ובעל דביקות נפלאה, מסוגר במשכנו, לומד ומתעלה, כמעט ללא קשר לבני תמותה. אביו רוצה לשמרו, כפי הנראה מפני סכנה בקשר שלו עם חבורת חסידים. אך בשעת רצון רבי שמעלקי נפגש עם בני החבורה ועם בקשה לשמחה מתפרצת "חמרא וחיי לפום רבנן". אך השמחה הזאת והיין הזה עולים על גדותיהם וממיתים.
רבי שמעלקי מברך בעושר. הוא מברך בהתלהבות, כשעיניו נשואות לשמים, ובשעת התלהבות זו אין מעצור להשם להושיע ברב או במעט. האמירה העולה על גדותיה "מאי איכפת להשם יתברך ולנו שייוושע וייגאל איש אחד מן העניות" היא ברכה קלסית של צדיק, שמדבר אל ריבונו כדבר איש אל רעהו, כשיח חברים שמתפתים בְּיֵינָם. זהו טריק של צדיקים, שבו הם יודעים לפתות את לב קונם, ולהסיתו מכיסא של דין לכיסא של רחמים. ובל נשכח: אנו נמצאים בין כסה לעשור.
ואז מגיעה הנחיתה, החרטה, ההבנה שלמרות שכל הגשרים פתוחים, וברכת צדיק עושה רושם, למרות כל זאת יש מציאות, יש דין, יש גורל שלא ניתן להשתנות. ואז מגיע העצב, הדיכאון, דרך ללא מוצא. העדינות והיראה של רבי שמעלקי אינה מאפשרת לו להמשיך ולהתנצח עם הקב"ה, כפי שעשו שצדיקים אחרים, ולצאת גם כאן "מנצח". הוא מבין שאיבד את זכות קיומו בעולם. יש גבול ויש מחיר.
אמונת החכמים של החסיד העני, או אולי תאוות הממון המובטח, אינה מאפשרת לו להבין שאסון אמיתי ממשמש ובא. שאם לא כן – ייתכן שהיה מוחל. שוב, כוחם של צדיקים והאמונה בהם משחקות לחובתו של רבי שמעלקי. בסופו של דבר שניהם נפגשים באותו מקום בחג השמחה, הוא חג הסוכות, ורבי שמעלקי מת.
הברכה שחייבת להתקיים מצאה את דרכה להתגשמות – במיתת שני הדודים. כך, גרם רבי שמעלקי בעקיפין למותם של שני אנשים מישראל. רק המוות של רבי שמעלקי ושל דודיו של החסיד העני שחרר את גזירת העוני של החסיד.
כוחו של הצדיק הוא בלתי מוגבל והוא מסוגל אפילו לשנות גזירות קדמוניות. אך כמו בכל כוח, גם בו טמונה סכנה. הוא חרב פיפיות לשני הצדדים. במקרה דנן, הברכה מנוכסת למטרות אגוצנטריות. מעבר לכך, נראה שאותו חסיד התעקש יותר מדי, וההתעקשות, שנלוותה לאמונת החכמים שלו, הביאה נזק. לו היה מכיר בגבולות כוחם של חכמים וצדיקים, לא היה מנכס לעצמו את כוח הברכה שלהם, והיה משחרר מלכתחילה, או מוחל לבסוף.
אילו יכולתי לסרטט סיפור שסופו חיובי יותר, כך הוא היה נראה: כששמע החסיד את גודל צערו של רבי שמעלקי, התרכך לבו. הוא מחל לו על ברכתו והכריז שהוא מקבל באהבה את עוניו שנגזר עליו מן השמים. באותו רגע נשמעה בת קול ובישרה כי גזירת העוני התבטלה, והחסיד העני יוכל לזכות בעושר כלשהו, ולכל הפחות בעושרו של השמח בחלקו.