פרשנויות רבות נקשרו לסיפור "המעשה והסיפור" ולמשמעותו (אלי ויזל ז"ל אף בחר בסיפור חסידי זה כמוטו לספרו "שערי היער"): האם הסיפור עוסק בכך שפוחת והולך הדור, והקשר שלנו כיהודים לטקסים העתיקים ולתפילות המיוחדות נחלש והולך?
יש גרסאות נוספות לסיפור, האחת מדגישה את האש שהדליק הבעל שם טוב ביער, האחרת מספרת שלתפילה היה גם ניגון, וגם הוא – הביטוי האנושי המופשט וההרמוני – נשכח בחלוף הדורות. האם הכוונה היא שכך נשכח ונחלש גם הקשר בין עם ישראל לכל מה שהיה טמיר, נעלם, מיוחד וחכם בעם הזה? האם העובדה שהם לא ידעו איך להדליק את הנר רומזת על אש התמיד שכבתה בבית המקדש מאז חורבנו? או אולי התפילה – התחליף היהודי לעבודת בית המקדש שהתפתח בגלות – עדיין "עושה את העבודה" – וצריך שיהיה די בכך?
אחר כך, גם התפילה נשכחת, אבל עדיין אפשר למצוא את "המקום", שהוא, כידוע, גם כינויו של אלוהים. והמקום בסיפור הוא "המקום" ביער שבגלות, אי שם באוקראינה. מקום שגם הבעל שם טוב, גם המגיד ממזריטש וגם הרבי מססוב, כולם מגדולי הרבנים בגולה, ידעו למצוא בחשכה שבמעבה היער, והוא "המקום" ששמר על היהודים מפני פורענויות. והנה, מסופר שבימי רבי ישראל מרוז'ין, אבד גם "המקום ביער", ונשאר רק הסיפור – ובכל זאת, היה די בכך. אם כך, אולי לא פוחת והולך הדור, אלא דווקא מתעצם והולך? אולי כוחם של בני הדור של הרבי מרוז'ין היה כה רב, עד שגם בלי כל האמצעים הטקסיים של קודמיהם, בכוח המורשת הסיפורית והכוונה בלבד, היה די כדי לבטל גזֵרה רעה?
אם כן, אולי אין זה סיפור על התרופפות הדורות – אלא על התחזקותם והתעצמותם הרוחנית והלמדנית? ואולי, זהו משל שבא לרמוז שהישועה מתוך אמונה אינה תלויה דווקא בטקסים ובמעשים אלא בהתכוונות למורשת, בהסתמכות מעמיקה על העקרונות החזקים והטובים של היהדות, ודי בזה כדי להעביר גזֵרות רעות? אולי די ב"כוונה" בלבד כדי שהקשר עם "המקום" – עם האלוהים – יישמר?
איני יודע את התשובות. סביי וסבותיי, זכרם לברכה, עזבו את הגולה, את יערות אירופה, ועלו לארץ. הם עזבו בתים יהודיים – דתיים ומסורתיים, עברו כברת דרך סוציאליסטית, אך מעולם לא נפרדו מיהדותם. הם נשארו בארץ, הולידו את הוריי, וכולם נלחמו ועבדו קשה כי האמינו שכאן הוא המקום, וכאן צריך לנטוע מחדש את היער שנכרת (בעזרת "הקרן הקיימת"), להדליק את האש, ולומר את התפילה בעברית, וגם לחבר לה ניגונים חדשים, כדי להרחיק פורענויות מישראל. בזכותם אני, נכדם החילוני, נולדתי כאן, ומאמין שזהו גם המקום שלי, בארץ, במדינת ישראל.
מצאתי גם את "המקום" של אלוהים בחיי: לא בשמים הוא צריך להיות, אלא בראשו ובלבו של כל איש ואישה שוחרי טוב.אני יודע שהמקום הזה קשה: צריך עדיין לנטוע את היער שהאש מאיימת לכלות, ומוכרחים מדור לדור להילחם ולחרף את הנפש כדי לכבות את האש, אך בלי שזו תכבה בלבנו. ואני אומר את התפילה לשלום הארץ והמדינה הזאת, ושומע את הניגונים החדשים והרבים שבוקעים ממנה, ואני יודע שדור אחר דור נצטרך לעבוד קשה ולא להתייאש, לשמור על האש שבלב, ליצור מחדש את הניגון, ולומר שוב את התפילה – רק כדי שיהיה די בכך, וכדי שאנו לא נאמר די.