בזכות הצפצוף והמעוף

אחד הדברים שיש לזקוף לזכותה של תפיסת העולם החסידית, על דרך הבעש"ט וממשיכיו, היא חזרתם של בעלי החיים לחוויית העולם היהודי. החזרה החסידית אל הטבע חושפת את האדם היהודי החדש להתרחשויות הבסיסיות שבחיים. הוא שב להתפעל וללמוד מן הטבע, ובדרך זו חוזרת אלינו ספרות המשלים המחזיקה בנתח נכבד מהסיפור החסידי. מדוע? כי המשל הוא צורה ספרותית שנוצרת בעקבות התבוננות עמוקה באופיו של העולם, שנעשה למשל. הנמשל תמיד יהיה דבר-מה נעלה, שמעבר לפשט של הטבע; דבר חגיגי ונדיר, שאפשר לראותו רק מתוך רגישות ומבט עמוק בתופעות הטבעיות שהן השתקפויות שלו. אפשר לומר שהמשל הוא רמז, והנמשל הוא הנרמז.
הציפור שבמשלנו מזכירה ציפורים רבות אחרות המופיעות במשלים, באגדות ובשירים. איך נוכל לשכוח את "הזמיר של מלך סין" (יש לדעת שבסין לא היה מלך אלא קיסר) המשמח את המלך הסיני באגדה שכתב הסופר הדני האנס כריסטיאן אנדרסן, שהרי אותו זמיר קרוב כל כך לציפור המדברת שבמשל שלנו, זמיר שיש לו שיג ושיח אינטימי ביותר עם המלך, אשר אינו יכול לחיות ללא שירתו (שימו לב שקיסר סיני הוא כמעט כמו אלוהים: אסור שאנשים יראו את פניו). ומה בדבר השיר "אל הציפור" של ביאליק, שבו מופיעה אותה ציפור לאומית, נעמדת על חלונו של המשורר, והוא מבקש ממנה לספר לו על ארצות החום, שמהם היא באה ואליהם נישאים געגועיו? האם הייתה זו ציפור מדברת, או שמא מספיק היה קול צפצופה כדי שילמד המשורר על המקום שממנו באה? אפשר היה למלא עמודים שלמים המתארים את חזרתן של הציפורים לספרות העברית החדשה, זו שהסיפור החסידי הוא אחד מניצניה הראשונים.
מדוע מופיעה במשל זה ציפור ולא כלב או דג או צפרדע? שני דברים מייחדים את הציפור משאר בעלי החיים הסובבים אותנו: ציוצה היפהפה ומעופה. כשמתבוננים במעוף הציפור נזכרים בקשר שבין ארץ ושמים ואולי אף מתאווים לעוּף, שהרי על פי התפיסה האנושית אלוהים מסתתר בעולמות העליונים עם מלאכיו (ואין זה פלא שגם הם זקוקים לכנפיים). כששומעים את ציוצי או צפצופי הציפורים, נזכרים בחופש שקיים בדיבור או בשפה, ובאותו זמן בקול היפה שאמור ללוות אותם. שימו לב לצליל שבמילים העבריות המתארות את קולות הציפורים ולצליל המילה ציפור. הרי הן ממש מחקות את קולות הציפורים! אולי כל זה בא לרמוז שהצליל השמח שלהן חשוב לא פחות ממשמעותן של המילים.
לפי המשל שלפנינו, אלוהים ברא את עולמו להנאתו, והעולם אכן מדבר אליו, כפי שכתוב בספר הזוהר (חלק א עמוד קכ"ג): "כל מה דברא קודשא בריך הוא בעלמא כלהו אמרי תושבחן ושירתא קמיה בין לעילא בין לתתא" (כל מה שברא אלוהים בעולם הכול אומרים לו שבח ושירה בין למעלה ובין למטה), ומזה נגרם לו עונג רב. ואולם האדם הוא המובחר שבברואים כולם, באשר יש לו שפה ולא רק קול, ולכן הוא זה שמשול לציפור המיוחדת שמדברת. אופן הבעתו יכול לגרום עונג לאלוהים יותר משאר ברואיו, ובמיוחד אמורים הדברים כלפי עמו הנבחר – ובראשם המובחר בכולם, הרי הוא הצדיק.
אם המלאכים, שהם פמליה של מעלה, עסוקים בסדר העולם – האדם עסוק במהותו. לכן אלוהים כמהָ לאדם. המגיד ממזריטש מעלה את האדם למדרגת הנברא הנמצא בקשר האינטימי ביותר עם אלוהים, שצריך לצמצם את עצמו כדי להשיג את אהבתו וחשקו לדיבורו של האדם. המלאכים מתפעלים מהאהבה ההדדית ומפרסומו של אלוהים בעולם התחתון, שבו מרבים בני האדם לשבח ולהלל את אביהם שבשמים. בסיפור כתוב: "ספרו לשון ספ"ר שהדברים מאירים… ולכך ישראל מאירים בכל העולמות." הייתי מוסיף ואומר שכשישראל מספרים בכבודו של האל, הם הופכים ממספרים לספירים, וכך אורם נוצץ כאבן הספיר, כמו הכוכבים בשמים המספרים כבוד אל. קולו של האדם נעשה לאור החוזר אל הרקיעים, וכך גורמים הם לאלוהים להתפייס, ובמקום הכעס והכאוס שהיו עלולים לשלוט בו – שולטים בו ובעולמו האהבה, השעשועים והשמחה.