אנרגיה מבוזבזת

על סיפור קצר זה אני כותב שעות ספורות לפני ערב יום הזיכרון לחללי צבא הגנה לישראל, שאחריו נחגוג את יום העצמאות השישים ושמונה למדינתנו. עיתוי מיוחד זה מוסיף עבורי משמעות רלוונטית לסיפור, שהרי הוא מרמז על אהבת ארץ ישראל. יישוב ארץ ישראל והעלייה לרגל אליה היו נושא מרכזי בחלקים רבים של העולם החסידי, שלא הסתפק בגעגועים מופשטים לארץ הקודש אלא ניסה להגשימם. רבי גרשון מקיטוב, גיסו של הבעל שם טוב, עלה לארץ והוא קבור בהר הזיתים. הבעל שם טוב השתוקק לבוא לארץ ישראל, ויש הרואים בניסיונו להגיע אליה סוג של ניסיון משיחי. רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעל שם טוב, שיחזר את הניסיון והגיע לארץ לאחר קשיים גדולים, בימי המלחמה על הים בין הצבא התורכי לצבאו של נפוליאון. עלה לארץ גם רבי מנחם מנדל מוויטבסק, תלמידו של המגיד ממזריטש וחברו הקרוב של מייסד חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי. הוא עלה לארץ יחד עם קבוצה מחסידיו ובני משפחתם והתיישב בטבריה. אפשר היה להוסיף לרשימה עוד שורה ארוכה של אדמו"רים וחסידים שראו בארץ ישראל מקום של הגשמה ולא רק של געגועים. רבי מנחם מנדל מקוצק לא חשב לבקר בארץ ישראל או לעלות אליה, אבל מסיפורים על אודותיו ניתן להתרשם שיחסו לעלייה לארץ היה חיובי, והסיפור שלפנינו, למרות שבממדיו אינו אלא סיפור חסידי זעיר, סוג של אנקדוטה, מצליח לרמוז על יחסו זה.
פגישותיו של רבי מנחם מנדל עם חסידיו יש בהן עוקץ של חכמה ועמקות ולא מעט ציניות המופנית כלפי יחסם של בני האדם למשמעות החיים והאמונה. בסיפורנו פוגש רבי מנחם מנדל אדם שאינו מוצג כחסיד אלא כ"אחד". ייתכן שהצגתו ככזה באה לרמוז על היותו מנותק ממחויבות לקהילה, ושמחויבותו היחידה הייתה שמורה אך ורק לעצמו. ההילה של ארץ ישראל מקיפה את אותו אחד בזכות כוונתו לעלות לארץ ישראל. הילה זו היא הסיבה שרבי מנחם מנדל מתעניין בו, שהרי עלייה לארץ ישראל יש בה משום גאולת הארץ ומסירות הנפש. נדמה שלרבי מנחם מנדל יש ספק בנוגע למניעיו של אותו אחד, ואמנם כשהוא שואל אותו על מטרת נסיעתו, מתגלה האמת האנוכית: לא גאולת הארץ ויישובה ולא רעיון קולקטיבי דתי או לאומי הם מניעיו – אלא אהבתו ודאגתו לגופו הגשמי. ייתכן שאותו אחד ידע שרבי מנחם מנדל ימאס במניעיו, לכן הוא מצדיק אותם בכך שגם יעקב ביקש להיקבר בארץ ישראל, בקשה שפרשנים נימקו כחשש שהיה לו מכאב הגוף בגלגול המחילות שבאחרית הימים, שיצטרך לעבור כל מי שאינו קבור בארץ ישראל.
רבי מנחם מנדל, שהיה ידוע ככעסן וקפדן, אינו מתפרץ ואינו תוקף את האיש. הוא מנסה להבין. קשה לו לתפוס את חרדת הגוף ואהבתו החולנית, שהרי יחסו שלו אל הגוף היה כמעט הפוך. כיצד ייתכן שאדם יעסוק בגופו במסירות גדולה כל כך ולא יניח לו גם לאחר המוות? אנרגיית האהבה והמסירות מתבזבזת, כל תעצומותיה הולכות אל אהבת העצמי הגופנית והנהנתנית. רבי מנחם מנדל, שביקש את רוח האדם, יושב תמה מול מי שמבקש את הגוף וחרד לו גם לאחר כיליונו. ארץ ישראל, שהיא מקור לגעגועים, הבית הרוחני, משאת נפשו של העם היהודי מאות שנים, הופכת למפלטו של הגוף החרד לסבלותיו הדמיוניים.
עוד מעט ייכנס יום הזיכרון, ואחריו יחלו חגיגות יום העצמאות. מה היה יכול להיות יחסו של רבי מנחם מנדל מקוצק לימים אלו? אין לדעת. גדולתו במורכבותו, ולכן הכול פתוח, גם קבלתו את הרעיון הציוני וגם דחייתו. אבל מה בדבר האחד שכה אהב את גופו עד שלמענו עלו בו הרהורי עלייה לארץ ישראל? האם היה מסוגל למסור את נפשו וגופו לשם יישוב הארץ ועצמאותה? האם היה עולה אליה גם אילו ידע שאולי יהיה עליו להתגלגל במחילות וחפירות, להילחם, להיפצע או אפילו למות למענה?