איך ליישר את העקום

מקובל לחשוב כי קיים יתרון למורה-דרך, לרב ולאיש המעלה בשל היותו "משהו אחר", מין יצור אנושי ייחודי שמעולם לא טעם טעם חטא. שלא נפל. אולם הסיפור שלפנינו כמו בא להפריך ולפרק הלך חשיבה זה. בסיפור מתחוורת עוצמתו של הרב, שטעם את טעם החטא אך גם נחלץ ממנו, שייתרונו בכך שנפל אל הבור אך גם הצליח לנער את אבריו השבורים ולקום. מדבריו של רבי בונם על עצמו אנחנו מבינים כי דווקא בשל ידיעתו את החטא יש ביכולתו לעזור ליהודי שחטא לשוב מחטאו. הוא, ורק הוא, יוכל להעלות את נשמתו הנפולה של מי שחטא ומבקש כעת לקום ולשוב.
בסיפור אנחנו פוגשים שתי דמויות רבניות מוכרות שפעלו בראשית המאה ה-19 בחצרות החסידיות בגליציה. הראשון, ר' בונם, הלוא הוא ר' שמחה בונים מפשיסחה, אדמו"ר חסידי שבצעירותו עסק במסחר, למד רוקחות, שפות אירופיות ומדעים, ולאחר מכן התקרב לחסידות ואף כיהן כאדמו"ר בעיירה פשיסחה. הוא אמנם שימש כרבי, אך הביוגרפיה שלו שונה למדי מזו של רבי נורמטיבי, ואף מראהו שונה – לבוש בחליפות קצרות ומודרניות. אולי בשל כל זאת אסר על חסידיו לקרוא לו "רבי".
השני הוא ר' מאירל מאפטא, או בשמו המלא – הרב מאיר הלוי מאפטא, תלמידו המובהק של החוזה מלובלין שכיהן כרב העיר אפטא. ר' מאירל מתפקד במודל הרבי האולטימטיבי, זה שנולד אל תוך החסידות, מעולם לא יצא מגבולה וודאי שמעולם לא חטא. ר' בונם מתפקד כרבי השונה והאחר.
מראשית הסיפור נראה שבין השניים שורר מתח לא מדובר אך נוכח. ר' מאיר הוא "איש אלוקים מנעוריו ואינו יודע האיך חוטאים". לשיטתו, על הצדיק להיות פרוש עוד מנעוריו, להימנע מעיסוק בחול ולא לצאת מבית המדרש. אמנם חסידים רבים יש לו לאותו צדיק פרוש, שגם הם כמותו גדלו והתחנכו על ערכי הטוטליות התורנית ועבורם יכול הצדיק הפורש לשמש מופת לחיקוי. ואולם המורכבות מתחילה כאשר אל הצדיק מהסוג הזה מגיע אדם שיצא כבר מחממת בית המדרש ונפגש עם החוץ, עם החול והחילון. ייתכן גם שמעד בדרך וחטא.
כיצד יוכל אותו "מלאך" לראות באמת את אותו יהודי שעומד מולו, להבין את מצוקתו, ומתוך כך להעלות אותו אל הקודש? "איך ידע מה חסר להאנשים הבאים אליו?" שואל ר' בונם, מותיר את השאלה פתוחה וכבר מציג בפנינו את דרכו שלו.
"אני הייתי בדאנציג ובבתי הטיאטר, ויודע אני מה חוטא," מעיד על עצמו ר' בונים. דנציג, עיר נמל סואנת, אינה דומה לכפרים ולעיירות הקטנות שבהן התפתחו באותה עת החצרות החסידיות, וממנה מגיע ר' בונים. ולא רק שמשם הוא מגיע, אלא שהיה בבתי הטיאטר. או בלשון ימינו – בתאטרון. האם נוכל לדמיין רב גדול בימינו יושב בתאטרון ונהנה מהצגה טובה? נראה שאצל ר' בונים אין סתירה בין הדברים. להפך. הוא זוקף לזכותו את העובדה שהוא מכיר את העולם שמחוץ לבית המדרש, מפני שבזכות ההיכרות עם המסחר והתאטרון הוא מחובר ליהודים הבאים אליו. על בשרו הוא הרי יודע מה ראו, מה חוו ואף במה חטאו.
לאחר שהציג ר' בונים בפני חסידיו את שיטתו המושפעת מהמקום שממנו בא, הוא משתף אותם בפרקטיקה שבה הוא מיישר את העקום: "וכאשר אני בא לביתי אני רואה עקום זה האילן. אני בוקע מכל צדדיו להיות ישר כקורה ואז אני נותן בו נשמה קדושה." ר' בונים ממשיל את היהודי החסר, הבא להיעזר בו, לאילן. ייתכן כי בפולין הקרה, אחת המלאכות השכיחות היא הכנת העצים להסקה ועל כן משתמש ר' בונים בתיאור זה על מנת להסביר לחסידיו כיצד הוא מטפל באותו יהודי.
ראשית, נדרשת ההבחנה: "אני רואה כי עקום זה האילן". פעמים רבות אדם השרוי במצוקה ובא להיוועץ ברבו אינו יכול להסביר לעצמו בצורה מדויקת מה הבעיה שבשלה הגיע ומה מבוקשו, אך ר' בונים רואה בעצמו כי האילן עקום. הוא מזהה אצל אותו יהודי את השבר ומשם הוא ניגש לעבודה ומתחיל ליישר. במיומנות הוא מיישר ו"בוקע בו מכל צדדיו להיות ישר כקורה". מלאכת היישור יכולה להתפרש כמעין תהליך ליווי פסיכולוגי שמעביר ר' בונים את אותו אדם הבא אליו על מנת לחזור למוטב, ליווי הבא מתוך אמפתיה, הבנה והזדהות עם הפונה. ורק אז, לאחר אותו ליווי, הוא "נותן בו נשמה קדושה". רק לאחר שזיהה את החסר אצל אותו אדם ועבר אתו תהליך של יישור, של בירור יסודות הקושי, יכול ר' בונים לתת בו נשמה קדושה. לאחר שהכין את הכלי, ניתן לצקת לתוכו קודש ולהביא את אותו אדם אל מקום טוב, טהור ושלם יותר מכפי שהיה קודם לכן.