ר' אלימלך ואחיו ר' זושא תהו בינם לבינם כיצד דווקא כשמגיעה השבת מתעוררת בהם תחושת קודש והם אומרים דברי תורה, ופחדו שאולי אין אמת בתחושתם והם לא מרגישים את הקודש שבשבת אלא רק מדמיינים אותו.
החליטו השניים לבחון את העניין ולערוך סעודת שבת באמצע השבוע. אם יחושו התרוממות רוח ותחושת קודש כמו בשבת, הרי שאין אמת בדרכם, ועבורם הקודש וחול הם בדמיון ולא בעולם. אם לא ירגישו תחושת קודש ביום חול אז ברור שהם עובדים את אלוהים באמת.
ערכו השניים סעודה כמו בשבת ולבשו בגדי שבת וישבו לשולחן ביחד עם עדת החסידים ואמרו דברי תורה, והנה הרגישו את אותה התחושה של התרוממות הרוח.
אז התחיל רבי אלימלך לבכות: "זושא," הוא אמר לאחיו, "מה עושים עכשיו?"
ענה לו זושא: "אלימלך, בוא נלך אל המגיד ממזריץ. נספר לו הכול ונשמע מה יש לו לומר."
נסעו השניים אל המגיד וסיפרו לו את כל שאירע להם.
ענה להם המגיד: "אם הלכתם בבגדי השבת וחבשתם שטריימל, אזי ברור שהרגשתם את קדושת השבת. כי בגדי השבת ממשיכים להחזיק בתוכם את אורה של השבת. ולכן אין לכם מה לפחוד כלל."
*
לבושים בבגדי השבת החגיגיים מתענגים האדמו"רים האחים ר' זושא ור' אלימלך על הוויית השבת. שולחן השבת, מאכלי השבת וזמירות השבת מרוממים את נפשם. ודווקא בשל כך נתפסים האחים לדאגה מכרסמת: האם התרוממות הנפש שהם חשים היא אמיתית ונובעת מעצם מהותו של היום הקדוש, הם שואלים את עצמם, או שהיא תוצר מעשיהם הטקסיים? לצורך כך הם משחזרים את שולחן השבת בסתם יום של חול, ואת אשר יגורו בא להם: ההתעלות שהם חשים אינה שונה מזו שחשו בעצם יום השבת הקדוש.
הניסוי הקטן שלהם הצליח, אך אויה, בעיניהם זהו כישלון חרוץ. המעשים הטקסיים ומלבושי השבת אכן שחזרו את תחושת השבת, אך אמונתם במהות היום, בקדושתו העצמאית, התנפצה לנגד עיניהם. לבם נשבר והם שואלים זה את זה בזעזוע: "מה עושים עכשיו?"
המגיד ממזריץ מאחה את לבם המנותץ. "אין לכם מה לפחוד כלל," הוא אומר, ומסביר שלטקס יש כוח והשפעה, אך יש לשמוח בהתעלות שהוא מעורר ולא לחשוש ממנה, גם כאשר היא מתעוררת "מחוץ לשעות הקבלה", כלומר בימות החול.
שטריימלים ובגדי שבת מוכרים לי מאז ילדותי. אני יכולה לסווג כל חסיד לחצרו על פי מלבושיו בחול ובשבת. חברת ילדותי הטובה ביותר הייתה נכדתו של הרבה מוויז'ניץ. לימים הפך אביה לאדמו"ר, והיא ואחיותיה נישאו כל אחת לאדמו"ר חשוב אחר, והם וחסידיהם עוטים בשבת ומועד את מלבושי השבת שקידשו לאורך הדורות.
קצת מידע: החסידים לובשים שטריימלים בשבתות ובחגים, בחתונות ובטקסים חגיגיים. סוגת משנה של השטריימלים הם הספודקים. השטריימלים הם שטוחים ורחבים וחובשים אותם רוב רובם של החסידים, ואילו את הספודקים הגבוהים והצרים חובשים חסידי גור ואלכסנדר. לפני כשנתיים, בביקורי בשכונות החרדיות בניו יורק לרגל חתונתה של אחייניתי, גיליתי חידוש מסעיר: הספודקים הפכו למולכים בכיפה. חסידים המשתייכים לחצרות אחרות אימצו אותם לראשיהם מסיבה פשוטה: הם יפים ומלכותיים הרבה יותר מזנבות השועלים השטוחים, ומוסיפים לחובשיהם הוד והדר וגובה מרשים.
הסיפור הקטן, העגול והשלם על שני האחים האדמורים וחרדותיהם ממשיך להתהפך בתוכי שעות לאחר שקראתיו. בסיפורנו נבחנה מהות השבת פעם אחת בלבד. אני ממשיכה בדמיוני את הניסוי ושואלת: מה היה קורה, אילו חבשו ר' זושא ור' אלימלך את השטריימלים שלהם כל יום בשבוע, ואת מלבושי השבת שלהם לבשו כל יום, כל היום? אילו היו בגדי השבת הופכים לבגדי יומיום, האם היו מתרוקנים ממהותם המשפיעה, ותחושת הקדושה הייתה מתפוגגת והופכת לחול פשוט, נטול כל חגיגיות ושמחה? ואולי דווקא ההפך – אילו היו האדמו"רים האחים לובשים את בגדי השבת כל יום בשבוע, היה חולם הופך ליום שכולו שבת?
איני צריכה ללכת רחוק כדי להעיד על כוחם של בגדים לשנות מצב רוח, לעצב אווירה וליצור הוויה. מתלבשת חכמה תפתח אינטליגנציה דקה, רגשית וחברתית, כדי לדעת מהו הבגד הנכון המתאים לאירוע מסוים, למקום ולאנשים, ויחד עם זאת, הבגדים מאפשרים לכל אחת (ואחד?) לחרוג מן השבלוניות, להתבטא ולהותיר חותם, ולו קצר מועד. מכל "החותמים" המצטברים נוצרת דמות אישית, פרסונה, שמבטאת את מה שאינו נראה לעין אך הוא הגרעין הפנימי.
מכל האמור עד כאן קל להבין עד כמה הבגדים מרכזיים בחיי. אני זוכרת את עצמי לפני שנים רבות בגרסתי המוקדמת – אם צעירה למשפחה חרדית גדולה, עקרת בית ומורה. למחשבה על אודות הבגדים שאלבש למחרת לבית הספר היה כוח מרגיע ומחזק. מדי ערב, לאחר יום עבודה מתיש, הנחתי על כיסא בחדר השינה את התלבושת שצירפתי מן ההיצע הקיים בארון – חצאית, חולצה, נעליים, כיסוי ראש. אהבתי חגורות רחבות שהבליטו את מותניי הדקים. זה היה מעשה חתרני שכמעט עלה לי במשרתי. התלמידות, לעומת זאת, חיכו לי בוקר בוקר ליד שער בית הספר כדי לראות מה אלבש היום. בגדיי הסעירו והלהיבו אותן, נטעו בהן תקווה לשינוי, לחידוש. לא מפליא הוא שמשמרות המהפכה באירן גוזרים על הנשים להתכסות בבגד אחיד, שחור ומסתיר כול. פחות מובנת היא בחירתן של "נשות השאלים" היהודיות לאמץ להן תלבושת ברוח הצ'אדור המוסלמי, אבל זהו נושא למאמר אחר.
אני חוזרת לעברי הרחוק: לבחירת הבגדים היומיומית שלי נלוותה תחושת יצירה, שעינגה אותי והפיגה את תשישותי. צירוף הבגדים השתנה מדי יום, אך יש לזכור שתקציב הביגוד שלי היה דל ונשען על מקורות מקריים, קניות חסכוניות ו"חבילות מאמריקה", ששלחו לנו קרובי משפחה עשירים.
עד היום אני מתענגת על בגדים. הם מבטאים את מי שאני ומממשים את הפן העיצובי, את תשוקת הקישוטיות (את רוב בגדיי, אגב, אני קונה ב"ביגודיות" של ויצ"ו). בגדים מכניסים לחיי יופי ועידון, רעננות וחידוש, יצירתיות וכיסופים. כיסופים למה? לחיים נינוחים, נטולי דאגות, ובמילה אחת – לנורמליות.
בגדים הם דרך נפלאה לתקשר עם בני אדם, לרוב מן המין הנשי. מחמאה לחברה או לאישה זרה על בגד שהיא לובשת נוגעת מיד בלבה ופותחת אותו אלייך. שתים עשרה מתוך כ' נכדיי ונכדותיי, כתר על ראשי, הן בנות. אחת מהנאותיי הגדולות היא לצאת איתן לקניית בגדים מדי עונה, לסייע להן בעיצוב טעמן האישי, להחמיא להן ולחזק את זהותן הנשית. לא מכבר, בחתונתה של נכדתי השלישית הדסה, לבשו נכדותיי עדיה, אלה וענבר (בנות 20, 18 ו-17 בהתאמה) שמלות ששאלו מארוני.
לעתים, ברגעי דכדוך וביקורת עצמית, נדמה לי שאהבתי הגדולה לבגדים מעידה על הבלותיות, על חוסר רצינות וחומרנות, אבל אז אני אומרת לעצמי: הבגדים מחזירים לי אהבה, הם מנחמים אותי ומשמחים את לבי, הם מערבים קודש בחול וחג בשגרה, לכן, כמאמר המגיד, אין לי מה לפחוד בכלל.