ציניים או מתנשאים?

על שני האחים, רבי אלימלך ורבי זושא, נאמר בתחילת הסיפור שהיו הולכים רגלי על העולם. הניסוח הלשוני המשובש הזה, המאפיין את לשון הסיפורים החסידיים האותנטיים הולם את מצב הנוודות של שני האחים, המשוטטים חסרי כול ברחבי הארץ, ונוצר שילוב בין תוכן הסיפור לצורתו. תחילתו של הסיפור בנדידתם רגלי, וסופו שהם נוסעים בעגלה עם סוסים, בין לבין עושים האחים מסע חניכה שאין כדוגמתו בעולם החסידות. נדודיהם בדרכים הם מסע חניכה שתפקידו להכין אותם לקראת תפקידם העתידי, להיות מנהיגים רוחניים. שמותיהם של שני האחים מהווים מעין פורטרט ראשוני לאופיים. רבי אלימלך נושא שם מלכותי ומחייב, והוא אכן מחברו של אחד הספרים החשובים בחסידות "נועם אלימלך". אחיו זושא שמו עממי, ואכן זושא לא השאיר אחריו תורה סדורה, ולסיפורים על תמימותו ופשטותו יצא שם באוצר הסיפור החסידי.
כמו שנהוג בעולם הנזירים, ובדרך לא אופיינית לאורח החיים היהודי, יוצאים האחים האלמונים וחסרי הכול, שהיו כבר אז תלמידים של המגיד ממזריטש, למסע נדודים, כשהם מפקירים עצמם לגחמותיהם של בני האדם.
לסיפור זה נוסחים רבים. בנוסח שלפנינו מסופר שלאחים היה מקום לינה בלודמיר, אצל קרוב של רבי אהרן מקארלין, שאליו הוא קרוב גם בשם. שמו של הקרוב הוא ארון, וחסרה לו אות אחת כדי ששמו יהיה זהה לשם קרובו המפורסם, אולי כדי לרמוז שגם לאחים הבאים להתארח אצלו חסר דבר מה שעליהם להשלים בנדודיהם. בנוסח שמופיע אצל מרטין בובר בספרו "אור הגנוז" מתארחים האחים כשהם מגיעים ללודמיר לא אצל רבי ארון אלא אצל איש עני וירא שמים. כאן עלינו לשים לב, שרבי ארון אינו מוזכר כעני.
מי אם כן ייתן לבו לזוג נוודים המסתירים את זהותם הלמדנית? כדרכם של בני אדם, בעלי שררה יארחו בעלי שררה, עשירים ירצו לארח עשירים, ורבנים יארחו רבנים או תלמידי חכמים. כמה טבעי אם כן היה שהאחים הנודדים יתארחו, אם בכלל, אצל עניים יראי שמים. אלא שלא כך הוא הדבר בסיפור שלפנינו, העלול לטמון לקורא מלכודת! רבי זושא ורבי אלימלך אינם מתארחים אצל פלוני אלמוני עני וירא שמים אלא אצל רבי ארון שכלל אינו עני, ויש סיבה להאמין שידע דבר או חצי דבר על זהותם האמיתית של האחים, והאכסניה אצלו מובנת. הגביר שלא אירח את האחים בזמן נדודיהם, לא היה צריך לארח אותם, מכיוון שהם התארחו אצל רבי ארון בעל הייחוס, והוא הרי רק גביר ולא בעל ייחוס. מדוע אם כן יחשוב שירצו להתארח אצלו? כשנתפרסמו האחים ונכנסו לעיר כגבירים עם מרכבה וסוסים, ראה עצמו הגביר ראוי לארח אותם. מדוע לא? הרי לא ידוע לנו שקודם לכן זלזל בהם או סירב לארח אותם.
לאור מה שאמרנו על הגביר, האם ייתכן שהסיפור מזמין אותנו גם לאפשרות של קריאה הפוכה מהמקובל? לדעתי כדאי להתנסות גם בקריאה כזאת, שהרי אנו נמצאים בתחומו של הסיפור החסידי הרבגוני והחופשי כל כך. האם אפשר לומר שהאחים שנתפרסמו וכבר אינם דורכים יחפים על הארץ אלא נוסעים במרכבה עם סוסים – איבדו את ענוותם ואפילו את רחמנותם, עד שהם עונים באירוניה עוקצנית כל כך לגביר? הרי היו יכולים להודות לו על הזמנתו, ולומר שהם ממשיכים להתארח אצל חברם רבי ארון. האם אין בתשובתם לגביר משום הלבנת פנים? מדוע אינם מסוגלים לשאת את אנושיותו ומוגבלותו של הגביר, ויותר מזה – מדוע הם מציעים לו את סוסיהם כאורחיו?
אין לדעת אם הסיפור הזה אכן התרחש בחייהם של האחים. שכר סיפור – סיפור, במיוחד סיפור שאפשר למצוא בו משמעויות שונות ומנוגדות. זה כוחו של הסיפור החסידי – גמישותו!