כשנתמנה רבי שלמה הלברשטאם לאב בית דין בקהילת ווישניצא, כך דרש בדרשתו הראשונה: "קטונתי מלהיות רב בקהילה שגאוני הדור ישבו בה על כס הרבנות לפני. לא אשקר לעצמי שאני ראוי למלא את מקומם. אבל אמשול לכם משל, וכך תבינו איך מוניתי לרב בקהילה זו:
מלך אחד בנה ארמון מפואר, וקרא לכל הציירים המוכשרים ביותר שיקשטו אותו. אחד מהם היה אמן גדול ונפלא שאין כמוהו בעולם, והוא צייר ציורים נפלאים שעין אדם לא ראתה כמותם. המלך החזיק את האמן בחצרו, כדי שישמור על הציורים ויתקן אותם במידת הצורך. חלפו הימים והצייר מת, ושוב לא היה מי שיתקן את הציורים כמוהו. התקלקלו הציורים ויופיים הועם.
המלך לא יכול היה לגור עוד בארמון, עזב אותו ועבר לגור בארמון אחר. וכך נשאר הארמון הראשון שומם מאדם, והציורים הנפלאים נמלאו אבק ועפר עד שאי אפשר היה לראות אותם עוד. הצטער המלך על הציורים היפים ההולכים לאיבוד, וקרא לכל הציירים שיסירו את האבק מהציורים."
"משל זה" – המשיך ר' שלמה הלברשטאם ואמר – "עוסק בי בעצמי. הגאונים הראשונים שישבו על כס הרבנות בעיר זו הם הציירים הנפלאים מן העבר, שבחכמתם עשו עבודת אמנות ממש. בדורנו אין אמנים כמוהם, ויצירותיהם נמלאות אבק, והתורה ויראת השמים שהניחו אלו, מונחות בקרן זווית באין דורש. קטונתי מלצייר יצירות כמותם. אני מבקש רק להסיר מיצירתם את האבק, כדי שכולם יוכלו ליהנות מיופייה כבתחילה."
להסיר את האבק
נושאים:
