פעם אחת ישב רבי יצחק מווּרקי בין כמה תלמידי חכמים גדולים. השיחה נסבה על תפקידם של משרתים. היו ביניהם שאמרו כי כל ענייני הבית תלויים באיכותו של המשרת – אם הוא איש ראוי, כיוסף בביתו של פוטיפר, הרי ש"כֹּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (בראשית לט, ג).
אמר ר' יצחק: "אף אני הייתי סבור כך, עד שלמדתי ממורי כי הכול תלוי בבעל הבית, ולא במשרת."
וכך סיפר ר' יצחק: בצעירותו היה לו סבל רב מאשתו, שהייתה מצערת אותו מאוד. את ייסוריו נשא בדממה, לא התקוטט עמה ולא אמר דבר, אך כאשר ראה כי גם המשרתים מתענים תחת ידיה, לא ידע עוד מה לעשות. לבסוף בא אל רבו, רבי דוד מלֵלוֹב, לשאול בעצתו. אמר לו רבו: "מדוע תאמר לי? אמור לעצמך!"
תחילה, לא הבין ר' יצחק למה התכוון רבו בתשובה זו, והיה הולך ומהרהר להבין כוונת הדברים. והנה מצא כי הבעל שם טוב אמר כי צריך האדם לתקן את כל פעולותיו – הן אלו הנעשות במחשבה, בדיבור או במעשה בפועל. עוד אמר הבעש"ט, כי שלוש אלו – מחשבה, דיבור ומעשה – מכוונים כנגד בניו של האדם, אשתו ומשרתיו, ואם יתקן האדם את מעשיו בשלמות יתהפכו גם אלו לטובה.
הבין ר' יצחק כי לכך נתכוון רבו, וכי הכול תלוי בו בעצמו.
אמור לעצמך
