פעם אחת ביקר רבי יצחק מווּרקִי אצל רבי ישראל מרוּזִ'ין.
כשהסתיים הביקור ויצא הרבי מוורקי לדרכו, ליווה אותו הרבי מרוז'ין בנסיעה אל מחוץ לעיר. אך כשביקש הרבי מרוז'ין לשוב אל העיר, ליווה אותו הרבי מוורקי בחזרה אל ביתו. באהבה גדולה ליוו זה את זה הלוך ושוב כמה פעמים.
לבסוף נפרדו השניים בשיחה של דברי תורה. אמר הרבי מרוז'ין:
בספר מלכים מסופר כיצד היה אלישע הנביא מתארח אצל האישה השוּנַמית, וזו הכירה בו שאדם קדוש הוא. וכך אמרה: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא" (מלכים ב' ד, ט). בתלמוד מסופר כיצד ידעה האישה כי אלישע אדם קדוש הוא – "שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו" (תלמוד בבלי, ברכות, דף י עמוד ב). והנה לכאורה יש לתמוה על כך, וכי בכך ניכר אדם קדוש? האם לא היה אלישע הנביא ניכר בהליכותיו ובעבודת השם, עד כדי כך שנזקקה האישה השוּנַמית לסימן מיוחד שכזה?
אלא שסימנה של הקדושה הוא דווקא בכך, שאין היא מתגלה כלפי חוץ, אלא נותרת בהסתר ובצנעה.
סימן נוסף לכך נמצא במלות התפילה:
"בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְרומָם, וּבְשִׂפְתֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ, וּבִלְשׁון חֲסִידִים תִּתְקַדָּשׁ, וּבְקֶרֶב קְדושִׁים תִּתְהַלָּל" (מתוך תפילת נשמת כל חי).
מעל ה"יְשָׁרִים" נמצאים ה"צַדִּיקִים", אחריהם "חֲסִידִים" ומעל כולם ה"קְדושִׁים". ובהתאמה, תחילה מופיע הפה, אחר כך השפתיים והלשון, הפנימיים יותר. אבל ה"קדושים" הם נסתרים עוד יותר ולכן נאמר "וּבְקֶרֶב קְדושִׁים תִּתְהַלָּל". מכאן שסימנה של הקדושה הוא הפנימיות והצִנעה.
אחרי שסיים דרשה זו אמר הרבי מרוז'ין:
"ואתה יצחק, זכית לכל אלו. הלוא שמך הוא ראשי התיבות של ארבעת השלבים – ישרים, צדיקים, חסידים וקדושים. וכעת – סע לשלום ולבריאות!"
כיצד לזהות קדושה
