לאחר שהלשינו עליו לשלטונות הרוסיים, ישב רבי שניאור זלמן מלָאדי בבית המאסר וציפה בכיליון עיניים לישועת האל. כעבור זמן מה הגיע קצין משטרה חשוב מן הז'אנדרמים לחקור את הרבי, ולמראה תואר פניו בהיותו שקוע במחשבות הבין הקצין כי לפניו אדם מיוחד ורם מעלה.
הקצין עצמו היה איש משכיל, בקיא גם בתורה, ותחילה ביקש מן הרבי לשאול אותו דבר מה. רבי שניאור זלמן נענה לבקשתו, והקצין פתח ושאל: "התוכל לומר לי את פירוש הפסוק שבו מסופר כי לאחר שחטא אדם הראשון והסתתר בתוך העץ, קרא אליו אלוהים 'וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה' (בראשית ג, ט)? כיצד ייתכן שהקב"ה לא ידע היכן נמצא אדם?"
השיב לו הרבי בשאלה: "האם אתה מאמין שהתורה היא נצחית וקיימת בכל זמן ובכל דור ובכל אדם?"
"כן, אני מאמין בזה," אמר הקצין.
על כך אמר הרבי: "זהו פירוש הפסוק: בכל יום קורא הקב"ה אל האדם ושואל אותו 'אַיֶכָּה', היכן אתה בעולם?!" וביידיש אמר הרבי: "וווּ האלסטוּ אין דֶער וֶועלְט?!" (=היכן אתה בעולם).
"זמנו של האדם קצוב," המשיך ואמר, "מספר מוגבל של ימים ושנים ניתן לו כדי שיעשה טוב עם אלוהיו ועם בני האדם. בשל כך שואל אותו אלוהים 'אַיֶכָּה', כלומר: שים לב והתבונן היכן אתה בעולמך, כמה זמן נמצא אתה בעולם ומה עשית בכל הימים והשנים." כעת פנה הרבי, הביט בקצין והמשיך: "למשל אתה. חיית כך וכך שנים. מה עשית בהן? האם היטבת עם מישהו?"
הקצין התרגש לשמוע את הרבי מזכיר את מניין שנותיו המדויק. הוא טפח בידו על כתפו של הרבי וקרא "בּרָאבוֹ!" אחר כך, כשפגש הקצין את הקיסר, לימד זכות על הרבי והפליג בשבחיו.
אַיֶּכָּה
נושאים:
