רואה אתה

"רואה אתה" היא שאלה גדולה שגם אנו, בדורנו, חייבים לשאול את עצמנו, כי לא תמיד אנחנו רואים את מה שמונח לפנינו, לא תמיד אנו רואים את סבלם של אחרים, את דמעותיהם של אחרים ואת צרת נפשם. הבה נפקח את עינינו ואת לבנו ונראה.
זהו סיפור קטן בממדיו וענק ברוחו. כיצירה ספרותית הוא שלמות שבשלמות; המתח נבנה מדרגה אחר מדרגה, שלב אחר שלב, עד אשר מגיע פורקן המתח, שיא הסיפור, שפתח את זרם דמעותיי, כדי שיצטרפו לנהר הדמעות הגדול, שתחילתו בדמעותיה של שרה אמנו כאשר נלקח ממנה בנה וסופו מי ישורנו.
והדמויות בסיפור, כמה הן יפות, כמה הן רחומות, וכמה הן טהורות. שימו לב לשפת האהבה של הרבי מקוצק, הידוע ב"לשון הקוצקאית" המאופקת והתמציתית שלו, והנה כאן היא שופעת אהבה לאין שיעור – "יצחק'ל, חברי ונאמני, אהוב רוחי ונפשי." מי מדבר כך בימינו?
הנהר הזורם בעולם העליון עובר בשדה "חקל תפוחין קדישין" (מושג קבלי שיסודו בתורת האר"י). אבל הנהר קדוש ומימיו זכים וטהורים כי הוא נוצר מדמעותיהם של היהודים, שנשפכו במשך כל הדורות, וסבלם וצערם ויגונם זיככו אותו. גם דמעותיו של הצדיק הקדוש, ר' יצחק מוורקא, שהתמסר כל חייו להציל יהודים מצרות ופגעים, זלגו לתוך הנהר. מרוב חמלה, מרוב הזדהות, מרוב שותפות גורל (ואולי כל אלה נכללים במושג "אהבת ישראל"), הוא עמד על שפת הנהר ולא יכול היה לזוז ממנו.
ואני לא יכולתי לחדול מבכיי.