גלות הנפש ותיקונה

"ואמר רבי נחמן שכל מי ששומע את הסיפור הזה, יהיה לו הרהור תשובה"

מעשה מאבדת בת מלך, הסיפור הראשון שסיפר רבי נחמן לתלמידיו, נכתב זמן קצר לאחר מות בנו בן הארבע. מועד מותו של "הילד היקר והקדוש הזה" הוא נקודת מפנה בדרך חייו ובהגותו של רבי נחמן, ועיקר השינוי נוגע למעמד המיוחד שהעניק רבי נחמן למוטיב המשיחי ולרעיון הגאולה. מעתה אין מדובר בשינוי במציאות ההיסטורית אלא בשינוי פנימי ועמוק בנפש היחיד. [1]
בהקדמתו לסיפור 'מעשה מאבדת בת מלך' אומר רבי נתן מנמירוב, התלמיד אשר הביא לדפוס את סיפורי הרבי: "ומעשה זה הוא גם בכל אדם מישראל ובכל זמן. כי כל אחד מישראל צריך לעסוק בתיקון זה, להעלות השכינה מהגלות, נמצא שכל אחד מישראל עוסק בזה לחפש ולבקש את בת-המלך ולהשיבה אל אביה".

על פי פרשנות זו הסיפור 'מעשה מאבדת בת מלך' נושא עמו את הסמל הגדול של הגאולה – השבת השכינה למקורה, ואם נצרף לכך את הרמזים שנתן בידינו ר' נחמן – הרי השבת השכינה מגלותה למקומה הראוי מתפרשת כתיקון נפשו של האדם.
במהלך הסיפור נשמעת מדי פעם זעקתו של המשנה למלך "היכן אני בעולם", זעקה שמגלמת את התהייה של כל אדם על דבר מהות בחירותיו ושלמות נפשו, על הסיבות להתרוממות הרוח ולנפילתה למעמקי העצבות.
לפיכך יש לראות במשנה למלך את גבור הסיפור, ואילו בבת המלך נראה מהות נפשית בעולמו הפנימי של הגבור – מהות שנותקה ממקורה.
הרעיון ש"הגאולה", או "התשובה", היא תהליך ריפוי בנפש האדם מקורו בקבלה הקדומה. ר' יוסף ג'יקטילה (בן דורו של מחבר ספר הזוהר) אומר בספרו "שערי אורה":
… יש לך להתבונן מהו סוד התשובה, שזהו סוד תשובת הנפש למקום שנעקרה ממנו וחוזרת למנוחתה, כאומרו (תהלים קטז, ז): "שובי נפשי למנוחיכי". [2]
במסורת הקבלה, שבה מצויים יסודות הגותו של ר' נחמן מברסלב, יש מהפך מחשבתי-פמיניסטי הקושר את תהליך התשובה לעקרון הנשי. תפיסה סימבולית של העקרון הנשי והעקרון הגברי מגלה שבכל התרבויות הגברי קשור בחוק ובמסורת ואילו הנשי קשור בטבע ובחיים. ומכאן שהגברי מתגלה בבהיר והמואר, בסדר, בחוק וברציונליות; בעוד שהנשי קשור בלא נודע, בפנימי, ברגש ובאינטואיציה. בניגוד וכהשלמה לעמדה הגברית השלטת בתנ"ך, הקבלה העניקה מעמד מרכזי לעקרון הנשי וזאת באמצעות שתי ספירות: "בינה" – האם העליונה, ו"מלכות" – הבת. חזרת הנפש למקורה מתוארת בכתבי המקובלים כתהליך שמתחולל ברחם הבינה. משמעות הדבר שהתיקון הוא עניין רגשי ולא רציונלי, אין התשובה קשורה בלימוד שכלתני ובמעשים, אלא בתהליך ריגשי-חוויתי, לא במצוות עצמן אלא בכוונות המסתתרות בפנימיותן.
רבי נחמן הופך את התשובה של חכמי הקבלה, שמופיעה כתיאוסופיה (חקר האל) מיסטית, ל"הרהור תשובה" פסיכולוגי.
במיתוסים של עמים שונים נמצא שהמהלך של הגאולה מתחיל מנפילה, מאבדן דרך; ובתחתיות הייאוש מתגלים הכוחות הנחוצים להמשך תהליך הגאולה. תהליך זה מתואר סימבולית במיתוסים של מוות ולידה מחדש. היהדות מראשית דרכה נלחמה במיתוס ובתוך כך הרחיקה את המיתוס המחזורי של מוות ולידה. המוטיב המיתי הזה חזר ליהדות במיתוס הבריאה של קבלת האר"י, מקום שבו תהליך של "צמצום שבירה ותיקון" הוא יסודו של תהליך הבריאה בכלל.
אצל רבי נחמן מקבל מוטיב זה משמעות פסיכולוגית עמוקה – זהו מסעה של הנפש בדרך גאולתה. בת מלך שאבדה היא חלק הנפש שנעתק ממקומו ונפל אל בין "הקליפות". יש להעלותה ולהשיב לה את מעלתה והדרה. ר' נחמן רואה את המהלך המתואר בסיפור כמהלך נפשי אוניברסלי: " … הוא גם בכל אדם מישראל ובכל זמן".
בהמשך עוסק הסיפור ביחס של קרבה וריחוק בין המלך לבתו: "ויהי בבוקר כשראה המלך שאין היא באה לסעוד עמו כמשפטה, שלח לה ולא מצאה".
שאלת הקשר בין המלך לבתו מופיעה ב"ספר הבהיר",[3] ושם נאמר כך: "משל למלך שהיתה לו בת טובה ונעימה ונאה ושלימה והשיאה לבן מלך והלבישה ועטרה וקשטה ונתנה לו בממון רב. אפשר לו למלך זה לישב חוץ מבתו? אמרת לא. אפשר לשבת עמה כל היום תמיד? אמרת לא. הא כיצד? שם חלון בינו לבינה וכל שעה שצריכה הבת לאביה או האב לבתו מתחברים יחדיו דרך החלון, הוא שכתוב כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה".[4]
היחס המורכב שבין המלך לבתו, שמחייב מזיגה נכונה של קירבה וריחוק יכול להתפרש הן במישור הקונקרטי – כסוגיית הקשר בין אב לבתו המתבגרת, והן כשאלת הקשר בין האני לבין דימויי הלא-מודע. ק.ג. יונג העלה במחקריו שדמות האשה שמופיעה בחלומות הגבר, במיוחד כאשר אין היא מוכרת לחולם, היא פרסוניפיקציה (האנשה) של העקרון הנשי אשר במסורות המיתיות נקרא "האנימה".[5] האנימה היא הדימוי הראשון המתגלה בפניה אל הלא-מודע ובקבלה היא השער אל הנסתר – היא ספירת "מלכות". לפיכך בדמות בת המלך ניתן לראות הן את ייצוג העקרון הנשי והן את כללות הנפש.[6] מסעו של המשנה למלך בחיפושיו אחר בת המלך הוא אפוא מסעו של האני בחיפוש אחר קשר מחודש עם העקרון הנשי על הבטיו השונים. קרבה יתירה לעקרון הנשי תגרום לאני להתמוסס בתוך הלא-מודע בעוד שריחוק מוגזם יגרום להתרחקות הנפש ממקורותיה ולהתייבשות.
הסיפור מפרט את הקשיים, המאמצים והאיכויות הנדרשות מן "האני" – המשנה למלך – כדי להגיע אל האנימה, למשל, התמדה ("וכל השנה תחשוב רק על כך שאתה רוצה להוציא אותי"); התאפקות ("שם תשב שנה תמימה… ותהיה מתגעגע אלי תמיד"; ערנות ("מיד נרדם וישן שינה עמוקה והמשרת לא הצליח להעיר אותו.")
הפתיח לסיפורנו מרמז על עולם הספירות: "מעשה במלך אחד שהיו לו ששה בנים ובת אחת". אין ספק שכאן מרומז לשבע הספירות התחתונות (חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות) הקרויות "ספירות הבנין". שבע הספירות התחתונות שבעולם האצילות הן דגם של העולם שמתחתיו. ולפיכך עוסק סיפורנו לא רק בנפש האדם אלא בעולם ובכל אשר בו.
אולם נראה לי שיותר מכל ביקש רבי נחמן למצוא מזור למצוקות נפשו של היחיד, ולכך מכוון הסיפור – להשיב חלקי נפש שנותקו ממקורם כתוצאה מהטיה חד-צדדית בת דורות רבים לכיוון מוסרני-גברי, תוך הזנחת היסוד הריגשי-חוויתי שבנפש היחיד.
הדבר הבולט בסיומו של סיפורנו הוא שלסיפור אין סיום: "כיצד הוציא המשנה למלך את בת המלך משם לא סיפר רבינו". הדבר מלמד שדרך הגאולה דרך אינסופית היא.[7] כך דרכו הפרטית של כל אדם במאמציו לגאולת נפשו, והרי בדרכו הפרטית נוטל הוא חלק במאמץ קוסמי לגאולה שעיקרה הוא הכיסופים והדרך, אשר אין להם שיעור ואין להם סוף.

_____________________________________________________________________

[1] ראה בפירוט במאמר "לדבוק באינסוף", על הסיפור "יער שאין לו סוף".
[2] ג'יקטיליה, י., ספר שערי אורה, השער השמיני – הספירה השלישית.
[3] "ספר הבהיר" נחשב לטקסט הקבלי הראשון. על פי מחקריו של ג. שלום הופיע הספר בפרובנס בשלהי המאה השתיים-עשרה. הוא מיוחס לתנא רבי נחוניה בן הקנה אולם אין יודעים מי כתבו.
[4] ספר הבהיר הוצאת בקל, ירושלים, ע' 12
[5] מקור השם ככל הנראה בהינדואיזם והוא מציין את חיוניות הטבע.
[6] העקרון הנשי כמסמל את פנימיות הנפש מופיע במקומות רבים כפירוש ל"כבודה בת מלך פנימה".
[7] רמז לכך מצוי גם בסיפור "מעשה משבעה קבצנים". הסיפור אינו מסתיים, הקבצן נכה הרגליים אינו מביא בפני הילדים את סיפורו, וזה מכיון שהוא אשר יודע את ריקוד הגאולה ועת הגאולה עדיין לא הגיע.