בידור זול

האנשים הידועים, שבאים לבקר את רבי נחמן מברסלב, הם ככל הנראה קבוצת משכילים שעמם ועם עוד שכמותם נהג ר' נחמן להיפגש. במקומות רבים בספרות הברסלבית, ובמיוחד ב"חיי מוהר"ן" – הספר על חייו של רבי נחמן, שכתב תלמידו הקרוב לו ביותר, רבי נתן מנמירוב – אפשר למצוא תיאורים של מפגשים כמו זה שבסיפורנו. המשכילים בסביבתו של ר' נחמן מצאו עניין רב בדמותו היוצאת דופן, שככל הנראה התאימה לחלקים מתפיסת העולם של ההשכלה, תפיסה שנמשכה לתרבות האירופית המודרנית וניסתה להשתלב בה ולהיות חלק ממנה.
מה שמשך יהודים מודרנים אל ר' נחמן היה אופי חייו האינדיבידואלי, שדמה לחיי אמן רומנטי בן המאה השמונה עשרה. ר' נחמן אכן היה אמן המעשייה, וביצירתו הספרותית האמנותית בולטים שלושה עשר הסיפורים הנקראים "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות", שהם סוג של מעשיות שאין כדוגמתן בעולם היהודי. מלבד שלושה עשר אלו, שהמפורסם שבהם הוא "סיפור מאֲבֵדַת בת מלך", קיימים עוד סיפורים ומשלים רבים שלו. ר' נחמן לא כתב את סיפוריו אלא סיפרם בעל פה. רבים מהם הועלו על הכתב והם קיימים בזכות תלמידו הנאמן, ר' נתן מנעמירוב, שעליו אמר ר' נחמן, כי בזכותו לא ייעלם ממנו דבר.
את ר' נחמן בעל הנפש ואורח החיים האמנותיים באים לבקר משכילים ידועים. מה מטרת בואם, ועל מה ישוחחו עמו? הם באים, וזה לא מפתיע, לספר סיפורים מעולמם. המשכילים מצפים להתפעלותו של ר' נחמן ולגילוי עניין מצדו, שהרי גם הוא מספר סיפורים ידוע. רצונם של המשכילים לקיים שיח, מעין מפגש ספרותי תרבותי, שהרי לפי תפיסתם, תרבות היא ערך בפני עצמו, וייתכן שכך היא גם אצל ר' נחמן. איננו יודעים אילו מעשיות או סיפורים סיפרו המשכילים לרבי נחמן, ומה יכול להיות תוכנן של מעשיות מעולם ההשכלה הרציונלי. האם סיפורי המעשיות שסיפרו המשכילים היו מקוריים, פרי יצירתם, או חיקוי? ואולי היו אלו מעשיות שנלקחו מהסביבה התרבותית שאליה נפתחו עם תחילת הנאורות האירופית של סוף המאה השמונה עשרה.
ר' נחמן מזהה במשכילים סוג של שביעות רצון ויוהרה, והוא אינו מתלהב מהסיפורים ומכנה אותם מעשיות של שטות. מדוע? ככל הנראה ר' נחמן אינו מוצא בהם עומק או חכמה, וודאי שלא נראו לו שייכים למסורת היהודית. בעיניו לא היו אלו אלא סיפורים מודרניים שאין בהם דבר מלבד מטרתם הבידורית.
עד כאן הדברים ברורים. לא ציפיתי שר' נחמן יתפעל ממעשיות של שטות של אנשים אלו, שבעיניו אינם אלא כופרים. מה שמעורר פליאה הם דווקא דבריו המאוחרים יותר, שעל פיהם בקרוב יִכְלֶה אצל המשכילים הכול, כי לא יהיה להם יותר מה לספר. השאלה המטרידה היא, אם כשלא נותר מה לספר – הכול כָּלֶה, ואם אפשר בכלל להגיע למצב כה איום שכבר אין יותר מה לספר. ר' נחמן רומז כאן על מין קטסטרופה העומדת להתרחש בעולמם של המשכילים. את הקטסטרופה הזאת הוא מציג דרך משל מצמרר על גזלן טיפש המביא על עצמו חורבן. הגזלן הטיפש הם המשכילים או ההשכלה, עולמם אינו טבעי, הוא לקוח ממקום אחר. הסיפורים שהם מספרים אינם הסיפורים שלהם. מלבד היותם מעשיות של שטות, הם גם גנבה ספרותית. משלו של ר' נחמן הוא ההפך הגמור ממעשייה של שטות. המשל יכול לעמוד בפני עצמו כסיפור עצמאי יפה ומטריד, אך לא די בכך. יש לו משמעות נוספת, והיא הנמשל. הגזלן הוא טיפש השכלה, והנע ונד זמן רב מביתו הוא היהודי החכם. אצל ר' נחמן אין צורך בסיפור רק לשם סיפור. הסיפור צריך להכיל משמעות נוספת מלבד משמעותו הגלויה, משמעות קיומית דתית. אם הסיפור או המעשייה אינם כאלה – הרי הם שטות, בידור זול.