הסיפור על ר' מיכלֶה (ר' מיכְל מזלוֹטְשוֹב) והאתרוג נכח דרך קבע במשפחתנו.
אמי, שהיא צאצאית של ר' מיכל, גילתה דעתה הנחרצת כי האישה היא הצודקת בסיפור, וכי מסירות נפש לקיום המצוות על חשבון ילדיה הרעבים אינו ערך שראוי לחנך עליו. מובן שמבט זה מנוגד לרוח הנושבת מדברי המספר. הדילמה המרכזית שבפניה עומד הקורא היא, ממה יש להתפעל יותר – מנכונותו של הרבי לוותר על התפילין היקרות והנוסטלגיות שירש מאביו הצדיק בעבור קיומה של מצות האתרוג, או מיכולתו להבליג על מעשה אשתו שפסלה את האתרוג באבחה אחת. דומה שדעת המספר עצמו ברורה למדי: אי אפשר שלא להתפעל משתיקתו ויכולתו של ר' מיכלה להכיל את כעסה המר של רעייתו.
סיומו של הסיפור אינו מותיר בנו עוד כל ספק: התגלות האב בחלום (זה שהוריש את תפיליו לבנו, שוויתר עליהן) מגלה לצדיק כי תיקונה של מידת הכעס, ההבלגה והשתיקה, חשובים הרבה יותר בעיני הבורא מקיומה של מצווה כזאת או אחרת. תיקונה של מידה נפשית, משמעותית יותר מקיומה של מצווה גופנית, שבמהותה היא חיצונית לאדם.
הדבר עשוי להיראות כחידוש מהפכני, אך אין זה כך. רבותינו אמרו כי הכועס כאילו עובד עבודה זרה (על פי התלמוד הבבלי, מסכת שבת, דף קה עמוד ב), ולכן ברור שהתגברות על תכונה זו ראויה להערכה. גם המאמץ הכרוך בבלימת הכעס תובע כוחות נפש אציליים, רבים מאלו הנחוצים לקיומו של מעשה דתי ריטואלי, שבמהותו הוא חיצוני לנפש האדם. שתיקתו של הרב בולטת אף יותר לנוכח התגובה הקיצונית של האישה, שלפי חלק מהגרסאות אף צעקה ונזפה קשות בבעלה.
איך שלא נסתכל על זה – האישה יוצאת רע מהסיפור. משהו חסר לי בסיפור – בני הזוג לא שוחחו ביניהם לפני ההחלטה לקנות את האתרוג. דומה שהרב פועל בציר אחד, שתכליתו קיום המצווה, בעוד האישה פועלת בציר אחר, ומתוך מטרה שונה לחלוטין – רווחת ילדיה הרעבים. אין שיח בין הצירים, אין חיבור בין בני הזוג.
באחת הגרסאות לסיפור זה, המופיעה בספר "תורת המגיד מזלוטשוב", מופיעה תוספת מעניינת לסיפור. ר' שלומקֶה, מצאצאי ר' מיכל ואשתו, נהג להוסיף לסיפור, כי מיד אחר שנפסל האתרוג ביקש ר' מיכלה מאשתו "לבנים" כדי ללכת ולטבול במקווה טהרה. תוספת זו הופכת את האירוע למורכב יותר. מתברר כי גם ר' מיכלה הבין שהנתק שנוצר בינו לבין אשתו הוא אולי הפגם החמור יותר. ייתכן כי הרגיש אפילו מידה מסוימת של אחריות למצב שנוצר. הוא מבקש לייצר את השיח מחדש, על ידי הליכה למקווה או בקשת הבגדים.
אחריותו של אדם במסורת היהודית (בניגוד לאחריות משפטית) אינה נוגעת רק למעשים הרעים שעשה לאדם אחר. גם תגובת האחר למעשיו נכללת במה שהיה מוטל עליו להביא בחשבון (למשל, אדם שהכה את בנו הבוגר חייב על כך, משום שגרם לבנו להכותו בחזרה). ר' מיכלה הבין כי היה עליו למנוע מצב שבו אשתו מגיעה לידי כעס, ולכן הוא מבקש לפייסה. גם הוא נושא באחריות.
טור זה נכתב בימים שבהם אמי מורתי הדסה, בתו הצעירה של האדמו"ר רבי גדליה משה מזוויעהל זצ"ל ונכדתם של ר' שלומקה ור' מיכלה, נאבקה על חייה, והתפללתי לרפואתה והחלמתה.
אחריות כפולה
סיומו של הסיפור אינו מותיר ספק: התגלות האב בחלום מגלה לצדיק כי תיקונה של מידת הכעס, הלוא הן ההבלגה והשתיקה, חשובות בעיני הבורא הרבה יותר מקיומה של מצווה כזאת או אחרת