העולם החסידי בן מאות השנים הוא עולם של חכמה עמוקה ושל תורה רחבה, עולם שיָדַע להעצים יסודות נשכחים בעולם היהודי, דוגמת השמחה והריקוד, הקהילה והחברה, ולהציע בשורה חדשה בתחומי האמנות השונים, בהם המוזיקה, הניגון, הפרוזה והסיפור.
בכל חצר חסידית היה בעל מנגן, שהיה מלחין ניגונים מיוחדים לשמחות ולחגים השונים, לעתים יותר מאחד. אבל תחום אחד נשאר לרבי ולמורה החסידי לבדו: סיפור הסיפורים. וזאת משום האמונה כי מְסַפֵּר הסיפורים נדרש למעלה מוסרית גבוהה יותר, יכולת דיוק חדה ואהבה אנושית גדולה ועמוקה.
עולם המעשיות החסידיות הוא עולם מדויק ופתוח בו-זמנית: חד וקצר, ערני ותוסס, עשיר בניסיון חיים ובחכמה עמוקה. כדי להבין אותו – לא חייבים להיות חלק מהעולם החסידי, וכדי לרדת לעומק תובנותיו ולהיטלטל ממנו – אין הכרח להיות חלק מהעולם היהודי. עולם המעשיות החסידי נוגע ביסודות הקיום האנושי: במימוש החלומות ובהחמצתם, בשמחה ובעצב, ביחסים האנושיים, בחיי היום-יום על רגעי ההתעלות וגילויי החולשה של האדם. כל אלו עושים אותו נכון לכל אדם באשר הוא.
בחרתי להתייחס לסיפור קצר, שסיפר ר' חיים מצאנז לתלמידיו, ובו אדם הולך ביער כמה ימים ומאבד את דרכו בתוך הסבך שאין לו סוף. קל להיכנס לנעליו ולדמיין את הפחד הקיומי הנמצא בבסיס החוויה האנושית הכרוכה באיבוד הדרך, החשש המתגנב ללב כי המזון והשתייה שבתרמיל לא יספיקו לקיום הגוף והצורך הנואש בנחמת הנפש מול אימת המוות האורב.
אך לפתע מתגלה לאובד אדם אחר. וכעת קל להרגיש איך השמחה מגרשת את הפחד הגדול, איך הלב מתרחב, והגוף כולו מוצף בהתרגשות אדירה. הנה, מקווה האובד, הנפש הזאת תוכל להורות לי את הדרך החוצה, באמצעותה אצליח להיחלץ מהיער האין-סופי, לשוב אל חברת בני האדם, למצוא את דרכי.
אך אז מתברר כי גם אדם זה אינו יודע כיצד יוצאים מהיער שאין לו סוף. תארו לעצמכם את מפח הנפש, האכזבה והכאב. כל מה שיש לנפש שמולו להציע לו הוא זכרון הדרכים המכזבות שהלכה בהם עד שנפגשו, הדרכים שאינן מובילות לשום מקום.
ולמרות האכזבה, שאת המרירות המפעפעת בה אפשר כמעט לטעום, האדם שמולו אופטימי. "עכשיו," הוא אומר, "נחפש דרך חדשה."
אופטימיות מפתיעה זו פוקחת את עיניו של האובד. והנה מבליחה ההבנה כי אילולא פגש בנפש האובדת שמולו, יכול היה להמשיך ולתעות בכל שבילי הכזב שבה הלכה. ועכשיו, אף ששניהם עדיין מהלכים ביער לא מוכר, הרי שיחד הם יודעים לאן לא ללכת, וידיעה זו מגבירה את סיכוייהם להיחלץ מהמצב.
כשדרכי הכזב בחיינו ידועות – בין שהן דרכים אישיות או משפחתיות ובין שהן דרכים חברתיות או לאומיות – עלינו להציב יחד תמרורים שיסמנו נתיבים ללא מוצא. עלינו להשתמש בידע שרכשנו בהליכה, בכישורים שחיזקנו, בערכים שקיבלנו על עצמנו, ובעזרת כל אלה לאמץ את הלב והעיניים ולגשש יחד אחר בהירות שתוביל לדרך חדשה. זו שתסייע לנו לצאת מהיער ותחזיר אותנו אל דרך המלך.
סיים רבי חיים מצאנז את סיפורו ואמר לחסידיו: אף אנו איבדנו את דרכנו, אבדנו ביער שאין לו סוף. דבר אחד אני יכול להבטיח לכם: בדרכי הכזב שבהן צעדנו לא נוסיף עוד לצעוד. עכשיו נחפש דרך חדשה.