מה שבא בחינם

הסיפור שלפנינו מכיל כמה אלמנטים, שבהם טמון סוד ״הברכה״ של הצדיק. ראשית, ברכה חייבת לחול על חפץ כלשהו. גם בזמן הנביאים היה מקובל שמביאים מתת לאיש האלוהים כדי שלברכה יהיה על מה לחול. כך גם במקרה של האישה הענייה שבאה אל אלישע הנביא לבקש ברכה, והנביא שאל אותה "מה יש לך בבית״, כדי שהברכה תחול עליו. אולי יש בזה מן הבחינה שהתלמוד מלמדנו ״אסיא דמגן מגן שויא״, כלומר: תרופה הבאה בחינם – שווה חינם, אין מקבלה מעריך אותה. הנותן צריך להרגיש שנתן משהו, והמקבל קיבל משהו.
האישה הענייה פעלה במסירות נפש, תחילה בעצם ההענקה לרב את ה״קטינקע״ – החפץ היחיד שהיה לה, ואחר כך בהיטלטלה מעיר לעיר עד שהביאה לו את החפץ. הברכה צריכה לחול על משהו גם אם ערכו אינו רב, ולכל הפחות הדבר אמור להיות בעל ערך רגשי גדול מצד הנותן. הבעש"ט העניק לה את הברכה לא כי הקטינקע היה שווה הרבה אלא בגלל מסירות הנפש שלה. כל דבר שקשור במסירות נפש סופו שהוא מתברך ומצליח.
מסירות הנפש של עם ישראל לאורך הדורות מלמדת על אמונה תמימה בכוח ברכתו של הצדיק, לפעמים עד כדי קיצוניות. בחסידות האמונה בצדיק היא כאמונה בהשם, ״ויאמינו בהשם ובמשה עבדו״…
גישה זו שונה מגישתם של רבנים מסוימים בדורנו, המבקשים סכומי כסף אדירים ממבקש הברכה, והם עצמם בעלי ממון וטייקונים לא קטנים.
הגישה צריכה להיות, שגם דברים שבקדושה אינם צריכים להינתן חינם. למשל: אנשים עורכים חתונות פאר במאות אלפי שקלים, אך כשזה מגיע לתשלום לרב עבור עבור טרחתו, לעתים הם מגלים צרות עין. עם זאת, אסור שענייני קודש ייכרכו בתאוות בצע ורדיפת ממון. להתפרנס מותר – לעשות הון לא.