סיפור קצר זה מגלם בעיני את תמצית הוויית החסידות על רגל אחת.
ומה מבקשת החסידות מן האדם?
תשובות רבות לשאלה זו, אך נדמה כי אחת היא התשובה הכוללת את כולנה – תיקון!
החסידות מבקשת את גאולת האדם ותיקונו, ודרך אשנב האדם הפרטי מתפשטת היא לרחבי תבל ומלואה, לתיקון עולם.
ותיקון זה, מה מניע אותו? ומאין נביעתו?
גם לכך תשובות מפולפלות, והפשוטה שבהן – הדהודה של מילה אחת בת ארבע אותיות הבוקעת מקרבו של האדם – "איכה?"
משחר ילדותי מלווה אותי סיפור זה של רבי שניאור זלמן – הרבי הראשון של חב"ד – אוחז בליבי ולא מרפה. ה"איכה" הנוקב בהדהוד קולו של הרבי משמש עבורי מצפן בעיתות בלבול וטעייה.
מילה חמימה זו, כך נדמה לי, מבקשת להמיס שכבות של קור, ניכור וציניות, שכבות של הגנות מדומות ושל מלבושים בוגדניים העומדים בעוכריי. זוהי סגולתו של ה"איכה" הקמאי, להעמידני עירום לנוכח המציאות כמות שהיא: לנוכח עצמי, לנוכח א-להי, למען אדע לשפוט את מצבי בעיניים בראשיתיות ובלתי נגועות.
בסיפור שלפנינו נוקב הרבי במספר ימיו של הקצין בטרם פנה אליו אישית בשאלת "איכה".
דומה כי לא לחינם עשה כן. כך אף ביקש דוד המלך מן הקב"ה: "הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי" (תהלים לט, ה), כדי לשבר את מחיצות הדמיון האנושי על עצמו ומעמדו. מידת ימיו של אדם מפגישה אותו חיש קל עם עובדת החידלון הצפוי לו, מעמידה אותו באחת מול תהום פעורה הזועקת לעברו: "מה עשית עד כה?" ו"מדוע שכחת את מקומך… את רצונותיך העמוקים ביותר?"
אך אין לטעות בשאלה זו. אין בה כדי לייאש או לערער חלילה את האדם., ההפך הוא הנכון. שאלה זו כוונתה למלא כוח במותניו מתוך אמונה בייעודו ובנחיצותו עלי אדמות. היא מאפסת את השעונים במנוע הטורבו השועט לא אחת לעבר נקודה דמיונית, שלעיתים אינה בת השגה כלל.
שאלת "איכה" נותנת כיוון מדויק חדש-ישן ומורה לא רק תכלית כללית אלא אף פנייה אישית אינטימית אל האדם — פנייה של דאגה כנה, אמון ואהבה מצד ריבון העולם.
הנה לא אחת מברר אדם את ייעודו, אך גם אם זה כבר נודע לו, הוא אינו מוצא בקרבו את העוז לצאת אל המסע, לעבור דרך חתחתים שאין איש יודע אם תצלח. כמה טוב במצב כזה לשמוע לפתע מן העבר השני את קול הדוד קורא "איכה?", "מתי אתה כבר מגיע?", המבשר ציפייה וכמיהה אליו באופן אישי. ואז באחת מתמלא האדם עוז רוח ויוצא לדרך.
לפני זמן מה נכחתי בשמחת חתונת זוג צעיר. לנוכח רחבת הריקודים העמוסה לחש באוזני אדם חכם: "הבעיה של הדור שלנו היא הניכור מעצמו. כולם רוקדים סביב סביב, אך אינם עוצרים לרגע לחשוב – סביב מה? הם אינם עוצרים אפילו לשמוע את הצלילים והמילים המניעים את גופם סחור סחור."
אכן, חשבתי, המעגל יכול לבטא שמחה ושותפות, אך באותה מידה עשוי הוא לתת ביטוי לבנאליות ולשבלוניות של ההרגל או חלילה ביטוי למעגליות סתומה ומיואשת החגה סביב עגל הזהב.
ואז עלו בראשי מילותיו של אביתר בנאי באחד משירי התשובה שלו:
תחרות כלבים
רצים במעגל
עיניים רעבות
דיבור מרומז
בנעליים היפות
אני רץ יחף
חלומות עמוקים
אני מגיע ראשון
נוסע במונית, לא זוכר את הכתובת
כל כך הרבה זמן בחושך
הייאוש, הבשר, הגאווה
אויבים גדולים שאני טיפחתי
להדליק את השמש
בצחוק ובכי ובמנגינה
אני כבר מגיע, אני כבר נמצא
במסכת אבות מזהירים חכמים מפני הגאווה, התאווה והכבוד, או במילים אחרות – מפני הטבע האנושי שלא מרפה מן הצורך להוכיח את קיום האדם בדרכים חיצוניות. "הטבע הזה," כך אנו מוזהרים "מוציא את האדם מן העולם." ומהו העולם? יש לשאול. נראה שמכלל "לאו" אנו שומעים "הן": העולם לשון העלם. העולם האמיתי הרי הוא נעלם וסמוי מן העין, וכל שעלינו לעשות כדי לזכות בו הוא להזיז הצידה את המסיחים, לעמוד יחידים למול האמת ולהתחיל לצעוד.
יש צורך באיפוס, קורא לעברנו אביתר בנאי בשירו, יש צורך בעצירה ובחישוב מסלול מחדש. החלום המתגנב מן החוץ "להגיע ראשון" מונע אותנו מ"להדליק את השמש בצחוק ובכי".