לעשות רוח

נושאים:

אמר רבי יהודה צבי אייכנשטיין מרוֹדְזיל:
אבי, רבי משה, היה למדן גדול. חברו של אבי, רבי שמעון, הצטיין פחות מאבי בלימוד התורה, ועם זאת היתה בו רוח הקודש יותר מאבי.
ואני יודע ללמוד תורה יותר משניהם גם יחד, ואולם אין בידי אלא "רוח", בלי שום "קודש".

"רוח הקודש" בלי "קודש" היא סתם "לעשות רוח". במשחק מילים כזה מתאר רבי חסידי את עצמו, וזאת כדי לומר שלימוד התורה אינו מספיק, אלא צריך "קדושה" וערך מוסף

רבי יהודה צבי נודע כתלמיד חכם גדול, והוא אף אינו מסתיר את העובדה שהוא תלמיד חכם גדול יותר מאביו ומרבי נוסף. ואולם כל זה אינו מספיק, כי יש בו פחות "קדושה".
בעזרת משחק המילים על הביטוי "רוח הקודש" הוא צוחק על עצמו ואומר – אני רק "עושה רוח".
באופן כללי טענה החסידות כי לימוד התורה אינו מספיק כשלעצמו. ובהכללה – הידע והחוכמה אינם מספיקים, אלא יש להוסיף להם "קדושה". הקדושה נושאת כמובן משמעויות דתיות – הקשר עם הבורא, ההתלהבות והרגש, ההקפדה ההלכתית וניקיון הגוף והנפש. הקדושה מצביעה לא רק על חוכמתו של הלומד אלא גם על אישיותו ונפשו. ללא אישיות ראויה, הידע יכול "לחלוף עם הרוח" והוא חסר ערך.

וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלוֹת וְשִׂכְלוּת יָדַעְתִּי שֶׁגַּם זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ (קהלת א, יז)
בספר קהלת חוזר הרעיון כי החוכמה אינה מספיקה והיא עלולה להיות "רעיון רוח" שחולף עם הרוח…