בימי נעוריו עסק רבי שמחה בּוֹנִים מפְּשִׁיסְחַא במסחר ונהג לנסוע לעיר הנמל דנציג למכור עצים.
פעם אחת השאיר אצלו אחד מעמיתיו הסוחרים את בנו כדי שישגיח עליו, והוא בתמורה מכר את עציו של שמחה בּוֹנִים הצעיר. בלילה נעלם לפתע הנער. שמחה בּוֹנִים חשב בלבו שהנער הלך לבית זונות, והלך לשם לחפשו.
באולם הכניסה לבית הזונות עמד פסנתר ולידו פסנתרנית. שילם לה שמחה בּוֹנִים וביקש ממנה לנגן יצירה שידע שיש ביכולתה להוציא אדם ממקומו. לשמע היצירה יצא בן הסוחר מן החדר הפנימי. שמחה בּוֹנִים עשה את עצמו מופתע לראותו ואמר לו "הו! אתה כאן? בוא מהר, סוחרים הגיעו לקנות את העצים."
בן הסוחר הלך אתו והחוויר מרוב בושה. שמחה בּוֹנִים הרגיש בכך ועשה את עצמו כאילו התנהגותו של בן הסוחר אינה מפריעה לו, ושיחק אתו בקלפים עד שבן הסוחר נרגע.
למחרת הלך אתו שמחה בּוֹנִים לתיאטרון אבל לא צפה בהצגה אלא שכב בתא הצפייה בפישוט ידיים ורגליים ואמר תהלים בהתלהבות. כך הוציא את הנער מן החומר אל הרוח עד שנעשה בעל תשובה.
ואמר ר' שמחה בּוֹנִים שהגיע למדרגתו הרוחנית הגבוהה דווקא מהמקומות הנמוכים, כי השכינה נמצאת בכל מקום, ואפילו במקומות הנמוכים ביותר נמצאים ניצוצות ורסיסים של קדושה. ואם בא רק אחד ללקט במקום זה את ניצוצות הקדושה, יכול הוא לקחת לבדו את הכול. "כך אני – לבדי נטלתי את כל הניצוצות שנמצאו במקומות אלו, וכך הגעתי לאן שהגעתי."
ר' בונים מבקר בתיאטרון
