פעם אחת התרגשו ובאו צרות על עם ישראל, עד שזקן הדור, רבי אברהם יהושע השל מאפטא, גזר תענית על כל תפוצות ישראל – שלושה ימים שהם שני חמישי ושני. הרבי החמיר מאוד בהוראתו וכולם היו צריכים להתענות, אפילו אנשים חלושים.
באותה עת היה נוהג רבי ישראל מרוז'ין לעבוד את השם בדרך הנגינה והשיר. בחצרו שהתה דרך קבע קַפֶּלְיָה, תזמורת של נגנים, ומעת לעת היו מנגנים לפני הרבי.
כאשר שמע ר' ישראל מרוז'ין על התענית שגזר הרבי מאפטא, זקן הדור, מיד ציווה שיביאו לפניו את הקפליה, וביקש מחבורת המנגנים שייטיבו לנגן לפניו במצלתיים, בכלי נבל ובחצוצרות.
סבורים היו הבריות, כי כשישמע על כך הרבי מאפטא ודאי יכעס על שעשה הרבי מרוז'ין ההפך מגזֵרתו, והפך אבל ליום טוב. ואולם, כאשר שמע על כך הרבי מאפטא, אמר:
"איני יכול להשתוות אל הרבי מרוז'ין. הוא הולך בדרך הכתובה בפסוקים: 'וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם… וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם' (במדבר י, ט)."
לא שברים כי אם תרועה
