כשהיה ר' שמחה בּוּנים מפְּשיסחָה אדם צעיר, שהה פעם בעיר דנציג לרגל עסקיו. נהגו אז הסוחרים, שכאשר גמרו ביניהם איזו עסקה היו שותים יחד משקה חריף או קפה. כך נהג גם רבי בונים, וכשנסתיימה עסקה נכנס לשתות עם שאר הסוחרים, וביקש לשתות קפה שחור. הסוחרים קיבלו את הכוסות מידה של המלצרית, וזו הושיטה גם אל רבי בונים את כוסו. ר' בונים, שלא נהג לקחת דבר מידה של אישה, עשה עצמו כאילו דעתו מוסחת, כדי שתבין המלצרית ותניח את הכוס על השולחן. אולם זו בכוונה לא הניחה את הכוס על השולחן אלא המשיכה לעמוד עם הכוס בידה, כדי להעמיד את החסיד הצעיר במבוכה. לפתע פנה אליה בצעקה: "האין את רואה שאני חסיד!". מרוב בהלה שמטה הנערה את הכוס, וזו התנפצה על הרצפה והנערה נמלטה מן המקום.
אחר כך אמר רבי בונים: "מצטער אני על שמוכרח הייתי לומר בקול שאני חסיד. הלא לכך התכוון דוד המלך כשאמר: 'שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי' (תהלים פו, ב) – שמור את נפשי, שלא אצטרך לומר שאני חסיד".
חסיד אני
נושאים:
