סיפר רבי שמחה בונים מפשיסחה:
"פעם אחת הייתי צריך לספר איזה סיפור מעשה, אבל היה זה מעשה של חולין, וידעתי שאם אספר אותו יעורר צחוק גדול.
באותה עת היה קהל גדול מאוד, ואמר לי היצר הרע שלא אספר, כי אני עלול להפסיד את הקהל שלי, שלא יראה בי עוד רבי.
אמרתי לעצמי: נסתרות דרכי השם, ואני – מדוע אני צריך לעשות חשבונות כאלה? יהיה מה שיהיה – איני יכול לעצור את הקדושה שבמילים ובאותיות. הלוא כך אמר גם רבי פנחס מקוריץ, שכל מיני התענוג הם מגן עדן, ואפילו דברי בדיחה!
השלמתי עם כך שלא אוכל עוד לשמש רב וסיפרתי את המעשה, שאכן עורר צחוקים רבים, אך אני – לא הייתי שותף לצחוק זה.
והנה, מאז סיפרתי נזרקו אליי יותר 'קוויטְלַך' – פתקאות בקשה, והחסידים דבקו בי אף יותר ממקודם."
הבדיחה
נושאים:
