האיש שלא הכיר

בעיירה אחת הסמוכה לעיר מז'יבוז', עירו של הבעש"ט, חי אדם עשיר וירא שמים. עשיר זה רצה לכתוב לו ספר תורה מהודר שאין כדוגמתו בעולם כולו.
הוא שחט כמה עגלים כדי לעבד את עורם ליריעות קלף עבור הספר ואת הבשר חילק לעניים. סופר הסת"ם הטוב ביותר קיבל מידו סכום כסף קבוע, כדי שיכתוב עבורו את ספר התורה. לאחר כמה שנים, כאשר הושלמה מלאכת כתיבת הספר, ערך העשיר סעודה גדולה, והוא עצמו עמד לפני הקרואים הרבים ודרש דרשה מלומדת בתורה.
בקרב הבאים היה גם נושא-מים עני שהיה מרבה באמירת תהלים. איש לא ידע כי קריאת תהלים של אדם פשוט זה מגינה על העיר מכל צרה. ישב האיש בקצה השולחן, נסתר מעין רואה.
רעב היה האיש, והחלות כבר מונחות היו על השולחן. חשב לעצמו: "ודאי יעבור עוד זמן רב עד שיסתיימו הדרשות ויתחילו בסעודה. אלך ואטול את ידיי ואוכל חתיכה מן החלה, הן מקומי בקצה השולחן, ואיש לא ירגיש במעשי." אמר ועשה.
אלא שהעשיר, בעל הבית, ראה את מעשיו, מיהר אליו וקרא בכעס: "מדוע לא חיכית ונטלת ידיך לפני כל המסובים? וכי רק בגלל שאתה מרבה באמירת תהלים אתה מאמין שאדם חשוב אתה?"
כששמע זאת נושא-המים, הניח את החלה על השולחן ושב מבויש לביתו. יתר הסועדים נטלו ידיהם ולא שמו לב למה שקרה. לאחר הסעודה עזבו האורחים, והעשיר ישב ללמוד על פי סדרי לימוד התורה שקבע לעצמו. פתאום הגיע לביתו שליח שהאיש לא הכירו וקרא לו לצאת החוצה. הפסיק העשיר את לימודו ויצא מן הבית. אז באה רוח סערה ונשאה אותו הרחק אל המדבר. פחד נורא נפל על העשיר, ולא ידע מפני מה נענש כך. אז נזכר ואמר: "אין זאת כי אם בגלל שביישתי את נושא-המים והלבנתי את פניו ברבים."
הסתכל העשיר סביבו וראה מרחוק בית מואר באור יקרות. אמר בלבו: "מן הסתם חיים כאן שודדים וגזלנים, אך אם לא אלך לשם סופי שאגווע ברעב ובצמא." חלש היה העשיר וכמעט ולא נותר בו כוח לעמוד. בכוחותיו האחרונים זחל אט אט על ידיו ורגליו עד שהגיע אל פתח הבית. התיישב לצד הכניסה והטה אוזנו לקולות הבוקעים מן הבית. לפתע שמע קריאה מתוך הבית: "פנו מקום לדוד מלך ישראל!" ואחר כך קראו: "ברוך הבא דוד מלך ישראל!" אחר כך הוכרז: "פנו מקום לרבי ישראל בעל שם טוב!" ושוב נשמעו קריאות מתוך הבית: "ברוך הבא רבי ישראל בעל שם טוב!"
המשיך העשיר והטה אוזן למתרחש בתוך הבית והנה שמע את הבעש"ט שואל: "מפני מה יושב היהודי הזה בחוץ, ועל מה הביאו אותו לכאן?"
ענה לו דוד המלך ואמר: "אני הזמנתי את האיש הזה לדין, ואתה, רבי ישראל, תהיה לו למליץ יושר."
אז טען דוד המלך ואמר: "אני ביקשתי מבורא כל העולמים שכל מי שיקרא את שירי התהלים אשר כתבתי יעמוד הדבר לזכותו כאילו הוא עוסק בהלכות הקשות של 'נגעים ואהלות'. והנה בסעודתו של עשיר זה היושב כאן בחוץ היה נושא-מים שהרבה באמירת תהלים, ועשיר זה בייש אותו והלבין פניו ברבים. על כן אני מבקש מבית הדין לפסוק בעניין זה."
"אכן," הסכים אב בית הדין, "עונשו של אדם כזה הוא מיתה בידי שמים בביתו."
כאן התערב הבעש"ט ואמר: "אינכם צודקים. הלא אם ימות העשיר, לא ידע איש על מה ולמה נגזר עליו כך, ואיש לא יבין כמה גדולה מעלתה של אמירת תהלים, וכמה גדול עונשו של מי שמבייש תלמיד חכם האומר תהלים. מוטב שיישאר העשיר בחיים, ילך ויפייס את נושא-המים ואף יעשה למענו סעודה גדולה, כדי שייוודע ברבים כמה חשובה אמירת תהלים."
אז יצא מן הבית שליח בית הדין, פנה אל העשיר ואמר לו: "הברירה בידך: או שתמות בידי שמים או שתפייס את נושא-המים." קיבל עליו העשיר לפייס את נושא-המים, כמו שפסק הבעש"ט.
אחר כך שמע כי שואלים את הבעש"ט: "האם העשיר הזה מכיר את מעלת כבודו?"
"לא," השיב הבעש"ט.
"אם כך," פסק בית הדין, "אדם כזה שמתגורר כה קרוב למקום מושבו של הבעש"ט ואינו מכיר אותו מן הראוי שימות בידי שמים!"
שוב עמד הבעש"ט וטען לפני בית הדין: "אם ימות בידי שמים, לא ידע איש על מה ולמה. עצתי היא שישאלו אותו אם הוא מקבל עליו שמהיום והלאה יכיר בי ויבוא אלי."
גם הפעם יצא שליח בית הדין ושאל אותו, אם מקבל הוא את עצתו של הבעש"ט. לאחר שהסכים העשיר לכך, נתנו לו כד מים, והוא רחץ עצמו ושב לאיתנו. אז בא עמוד ענן ונשאו בחזרה לביתו, ושם סיפר העשיר לכל מקורביו על מה שקרה.
למחרת בבוקר קרא העשיר לנושא-המים, התנצל לפניו ופייס אותו, ואף העמיד למענו סעודה גדולה בהשתתפות מוזמנים רבים, ובמהלך הסעודה סיפר לכול את מה שאירע.
יומיים לאחר מכן רתם העשיר עגלה ונסע אל הבעש"ט. ברגע שראה את פניו וזיהה אותו כאיש שהיה לו למליץ יושר במשפטו, נפל והתעלף. כשהתעורר מעלפונו, ביקש העשיר לספר לבעש״ט כל מה שעבר עליו, אך הבעש"ט אמר לו: "אין צורך, אני יודע הכול."
מאותו יום והלאה היה העשיר מאנשיו הקרובים של הבעש"ט כל ימיו.