רבי יצחק מווּרקי עשה תקופות ממושכות בעיר וַרשָה. בימים אלו היה נפגש עם פקידים ונגידים, והיה משתדל בכל כוחו לבטל גזֵרות כנגד בני עמו ולסייע להם.
פעם אחת שב אל חדרו לאחר יום ארוך ומייגע ועמו משרתו. בעוד המשרת אוחז בידו את המפתח הם ראו כי על הדלת נכתבו באותיות גדולות דברי זלזול על הרבי, כאילו הוא שתיין.
נבהל המשרת ועמד מלא בושה וכלימה מהחרפה שהמיטו על רבו. ניחם אותו ר' יצחק ואמר:
"אל ייפלו פניך ואל תתעצב. למדתי מרבי, רבי אברהם משה מפְּשיסחָה, שכאשר בעלי מחלוקת מוציאים דיבתו של אדם, הם מזכירים לו דווקא את הדברים שבהם הוא זהיר ביותר. כך הוא מעשה השטן, המנסה להפיל את האדם בעצבות ולהשפילו.
זכור כיצד האשים קורח את משה רבנו ואמר לו 'וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' (במדבר טז, ג). דווקא במידת הגאווה, שבה נזהר משה כל כך, האשים קורח את משה.
וגם כעת, התחזק וזכור זאת, ואל תתעצב.
דיבה והיפוכה
