אין מזל למחמירים

רבי ברוך מסְטִיצִין היה מתלמידיו של רבי שמחה בונים מפשיסחה.
למרות שנודע כ"פרומר", קפדן המחמיר בהלכה, נוהג היה רבי ברוך לומר:
"דעו לכם כי אין מזל לאלו המחמירים בהלכה. 'שלֵימַזלים' הם, חסרי מזל, וכל הטעויות קורות דווקא להם. הנה ראו – שניים מוזכרים בתורה כמי שאסור להם להיטמא בטומאת מת – הכהן והנזיר. ואולם רק על הנזיר נאמר בפסוק 'וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם' (במדבר ו, ט). כלומר, אם יארע פתאום ומישהו ימות לידו ויטמא אותו עליו להתחיל לקיים מחדש את הנדר שנדר להיות נזיר. ואף אם השלים כבר עשרים ותשעה ימים מן החודש שנדר להיות בו נזיר ונותר לו רק יום אחד בלבד – עליו להתחיל ולספור מן ההתחלה.
אך מדוע נאמרה הלכה זו דווקא על נזיר ולא על הכהן? התשובה לכך נוגעת להבדל שבין השניים. הנזיר הוא 'פרומר', אדם מחמיר שהטיל על עצמו חומרות ואיסורים אף בדברים המותרים לו. אנשים כאלו – כמה שהם מנסים להיזהר מן הטומאה, חסרי מזל הם, והם נכשלים כל העת. הכהן, שאינו נוהג להחמיר שלא לצורך, הוא חכם, ותקלות כאלו אינן קורות לו.
רבו של רבי ברוך, רבי שמחה בונים מפשיסחה, לא החמיר על עצמו, ובסוף ימיו הקל ואכל מצה שרויה במים בפסח, שלא כנהוג בקרב החסידים. כיוון שנהוג שאדמו"רים מותירים לחסידיהם "שיריים" מן האוכל שהם בירכו עליו ואכלו ממנו, לא ידעו החסידים מה לעשות במצה השרויה שהותיר הרבי. ראה זאת רבי שמחה בונים ואמר: "תנו את השיריים לרבי ברוך. הוא 'פְרוּמֶר' – קפדן ומחמיר – ודאי 'יקפיד' לאכול את השיירים של רבו…"